הסאגה של משפחת פרץ

חלק ראשון – המקור

אנו מתחילים את הסיפור הזה במקור שם המשפחה. ובכן, שם המשפחה פרץ (או בתעתיק אחר – פרס או פרץ) מקורו במילה העברית – פרץ, שמשמעותה ניתן להעביר כ- זרם, שבר, אסון. מילה זו נגזרת מהפועל לפרוץ – לפרוץ, להסתער, לפרוץ פנימה. בשם זה – פרץ, נקרא בתורה אחד מהתאומים שנולדו לתמר מיהודה. כפי שהקורא זוכר, תחילה בלידה הופיעה ידו של אחד התאומים, שעליה קשרה המיילדת חוט אדום, כדי לא להתבלבל מי מהתאומים הבכור. "אך כאשר משך את ידו, והנה יצא אחיו". והמיילדת קראה – איך זה פרצת!? אז נתנו לו את השם – פרץ.

פרץ, כלומר – זה שפרץ. נראה לנו שמשמעות עמוקה מספיק, הן סמלית והן מנטלית, טמונה מלכתחילה בשם זה, שהפך לאחר מכן לשם משפחה של השושלת שלה מוקדש מאמר זה.

דווקא מפרץ מוביל את שושלתו המלך דוד המפורסם. אדם בעל אומץ לב בלתי נתפס, ישבעם, שלחם עבור דוד, גם הוא יצא משושלת פרץ. ב "מגילת רות" מצוין "…ואלה תולדות פרץ", ובכך מדגישים שדווקא פרץ עומד בראש שבט יהודה. ומאוחר יותר עתיה בן עוזיה הוביל 468 לוחמים משושלת זו, שחזרו מגלות בבל (וכידוע לא כל הגולים רצו לחזור למולדת) והתיישבו בירושלים.

חלק שני – ספרד

"פרץ" הפך לשם משפחה של אחת המשפחות היהודיות הספרדיות המפורסמות ביותר בקורדובה וסביליה. כדאי לציין שבכלל יהודים חיו בחצי האי האיברי מזמן, מאות שנים לפני הופעת הספרדים שם.

בסגונטום העתיקה (כיום מורבידרו – מהספרדית "Murie veteres" "חומות ישנות"), הממוקמת בוולנסיה, נמצאה אפילו מצבה עם הכיתוב: "כאן קבור אדונירם, עבד (פקיד) המלך שלמה, שבא לגבות מס ו(כאן) מת". מהתנ"ך ידוע לנו שאדורם (אדונירם) היה אכן דמות היסטורית אמיתית; הוא היה גובה המסים הראשי בימי המלך שלמה. כיתוב זה מעיד שאו שחלק זה של חצי האי האיברי היה וסאל של ישראל כמעט אלף שנים לפני הספירה החדשה, או שכבר היה מיושב כל כך ביהודים שהם שילמו מס למלכם. וזה קרה כמעט 1300 שנה לפני מלחמות פוניקה, כאשר חניבעל כבש לראשונה את סגונטום (מורבידרו) האיברית וכ-400 שנה לפני הגלות הבבלית.

הגל הבא של יהודים שהגיעו לחצי האי האיברי החל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. משפחת פרץ, כמו משפחות מפורסמות אחרות, כמו אבן-דאוד (או "בן דוד" מאברהם הלוי אבן-דאוד מטולדו) ואברבנאל, חיו בסביבות סביליה זמן רב לפני הופעתם הראשונה של הוויזיגותים בחצי האי האיברי. אבותיהם, כנראה, חיו גם בטולדו, שנבנתה על ידי יהודים מיד לאחר גלות בבל. אגב, האזכור הראשון של משפחה זו בכרוניקות הנוצריות הספרדיות של קסטיליה מתייחס לתקופה הטרום-ספרדית.

למשפחת פרץ היה מאז ומתמיד סמל משלהם, שעליו היה מצויר אריה עומד על רגליו האחוריות עם כתר על ראשו. האריה הוא סמל שבט יהודה וראשו – פרץ.

רבים מחברי המשפחה הבולטים של משפחת פרץ, אם כי לא כולם, הפכו לאנוסים.

הנה כיצד מסבירים את המונח הזה ברוקהאוז ואפרון: "אנוסים" – "אלה יהודים סודיים שחיו בחצי האי האיברי". למרות שאת המילה עצמה ניסו הנוצרים הליברליים ביותר לגזור מהאמרה מהברית החדשה "מרן אתא" (אדוננו בא), בספרדית היא מציינת "מקולל", "כופר" "מגורש", ולרוב, בשפת היומיום – "חזיר". בפורטוגזית, כפי שמציינים אותם ברוקהאוז ואפרון, היא "משמשת כמילת גנאי המיושמת על יהודים בגלל שהם לא אוכלים בשר חזיר". בכינוי זה כינו את היהודים הספרדים ש "קיבלו את הנצרות בכפייה או רק למראית עין", בעקבות הרדיפות האכזריות של שנת 1391, ואחר כך של שנות ה-1490. גירוש היהודים מספרד והרדיפות האכזריות ביותר של האנוסים ידועים היטב והשאירו את חותמם המר בהיסטוריה היהודית.

אירועים אלה, כמובן, נגעו גם למשפחת פרץ המפורסמת. בהזדמנות הראשונה שהופיעה, בני משפחת פרץ, הן אנוסים והן יהודים, ברחו מספרד. מספר רב של אנוסים ממשפחה זו הגיעו באמצע המאה ה-16 לאמריקה הלטינית, למדינות כמו פרו, ארגנטינה, הונדורס, קולומביה, פוארטו ריקו וצ'ילה העתידיות.

הנה רק כמה מהחברים הבולטים של משפחה זו:

אנטוניו פרץ – סוחר עשיר מסרגוסה. אנוס. בסתר, יחד עם משפחתו, קיים את היהדות. בשנת 1487 האינקוויזיציה החלה לרדוף אותו. הוא ברח מספרד. גורלן של אחיותיו, שלא הספיקו לעזוב את ספרד, היה נורא: ביאטריס פרץ (אשתו של הרופא המפורסם אלפונסו דה ריברה) ולאונור פרץ (אשתו של גרסיה לופז) נשרפו בפומבי בסרגוסה.

חואן פרץ – אנוס, יועץ כספי של המלכה איזבלה. היה משורר ומלומד. במשך זמן מה היה המוודה של איזבלה. לאחר מכן, בשיא האינקוויזיציה, פרש מהחצר והפך כמעט לנזיר במנזר פרנציסקני. כעבור זמן מה הפך לאב המנזר (או אב הקהילה) של קהילת הנזירים הזו. כאן הוא ראה לראשונה את כריסטופר קולומבוס, שהובא אליו להיכרות. אגב, את קולומבוס עצמו רוב החברה הספרדית של אותה תקופה תפסה במקרה הטוב כטיפש, במקרה הגרוע – כמשוגע מטורף. הרעיון של הפלגה להודו (ועוד בכיוון ההפוך מהודו), שעבורו הוא ביקש מימון, נראה לכולם לפחות אבסורדי, אם לא מטורף. וגם מוצאו של קולומבוס עורר באותה תקופה חשדות גדולים מאוד. ועל מחשבותיו הסודיות להציל את היהודים, בכלל ידעו מעטים ורק אנשים שסמך עליהם, ביניהם רק יהודים או אנוסים.

חואן הפך למעשה לתומך הראשון והנלהב ביותר ברעיונותיו של קולומבוס. למעשה, הודות לפרץ, הוא הצליח בסופו של דבר לבצע את מסעותיו. קולומבוס כתב באחד ממכתביו שכמעט כל אחד לעג אז לרעיון שלו. לפני הפגישה עם פרץ, מלא אכזבות, קולומבוס כבר התכוון לנסוע לצרפת כדי לנסות לעניין את המלך קרל השמיני ברעיון ההפלגה שלו. הפגישה עם חואן גרמה לכך שקולומבוס לא עזב את ספרד. דווקא פרץ הכניס אותו לארמון המלכותי וסידר לו ראיון אישי עם איזבלה. ידוע גם שפרץ, שחלם לעזוב את ספרד, התכוון לצאת למסע יחד עם קולומבוס, מה שהוא עשה באופן בלתי צפוי לכל החצר, כשהצטרף למסע השני של קולומבוס בשנת 1493. הוא הפליג איתו עד האיטי. שם הוא ייסד את האחווה הנזירית הראשונה בסנטו דומינגו, בירתה הנוכחית של הרפובליקה הדומיניקנית… לאחר מכן נעלם. עקבותיו מעולם לא נמצאו. אפילו לא ידוע אם הוא חזר בכלל לספרד. ידוע דבר אחד – הוא מת בשנת 1513, אבל לא ידוע איפה.

מנואל בטיסטה פרץ היה אנוס. הוא קיים את היהדות בסתר. הוא הפליג מספרד עם הכובשים והגיע לפרו. הוא התיישב בלימה. הוא הפך לאחד המתיישבים העשירים ביותר בעולם החדש. הונו היה מוערך כיום במאות מיליוני דולרים. הוא היה בעליו של הארמון המלכותי בלימה, הנושא את שמו עד היום. בשנת 1639 השיגה אותו האינקוויזיציה. הוא הועלה על המוקד בפומבי בינואר אותה שנה. צאצאיו הרבים של מנואל היו אחת המשפחות האריסטוקרטיות והמצליחות ביותר בפרו. (סביר להניח כי גם שגריר פרו בברית המועצות בשנת 1970 חבייר פרץ דה קואלו – המזכ"ל העתידי של האו"ם (משנת 1982 עד 1992) ונשיא פרו (משנת 1985 עד 1990 ומשנת 2006) – אלן גרסיה פרץ – הם צאצאים של אותו שושלת אנוסים.)

לואיס נונייז פרץ היה אנוס. הוא ברח מספרד והתיישב במקסיקו, שם הורשע על ידי האינקוויזיציה בשנת 1642 על חזרה ליהדות. בני משפחתו שנשארו בספרד הורשעו גם הם בשנת 1680 על חזרה ליהדות. בית הדין של מדריד גזר על איזבל פרץ, בת 26, אנטוניו פרץ, בן 33, ומריה לופז פרץ, בת 70, להישרף על המוקד.

חוסה מרטי – ששמו המלא הוא חוסה חוליאן מרטי-אי-פרץ. חוסה מרטי המפורסם, הנחשב ל ""שליח המהפכה"", שעל שמו נקראים כיכרות ורחובות בקובה המודרנית, נולד בשנת 1853. אמו, לאונור פרץ, נולדה באיים הקריביים למשפחת קצין תותחנים – אנטוניו פרץ מאותה שושלת אנוסים. (אגב, שמות המשפחה הזו מתאימים באופן מפתיע לשמות משפחת הסוחר מסרגוסה שברח מספרד בשנת 1487.) חוסה מרטי, ""מחנך העמים"", כפי שהקובנים כותבים עליו ""נחשב לאחד ההוגים הבולטים ביותר ביבשת אמריקה. רעיונותיו החברתיים המהפכניים ועומק השקפותיו האנטי-קולוניאליסטיות עדיין רלוונטיים כיום"". למרות הצהרות אלה, חוסה מרטי היה די רחוק מהשקפותיהם ורעיונותיהם של הקומוניסטים הקובנים הנוכחיים. הוא היה בראש ובראשונה משורר וסופר. הוא חי 42 שנים וכתב 27 כרכים של יצירותיו. הוא נאבק למען עצמאותה של קובה מספרד וגורש משם לספרד. הוא נידון למאסר ולעבודות פרך, אך בסופו של דבר סיים את לימודי המשפטים במדריד ואת לימודי הפילוסופיה והפילולוגיה בסרגוסה.

חייו האישיים לא הסתדרו, אשתו עזבה אותו יחד עם בנם. על עצמו כתב: ""אהבה עבורי היא רגש כה עוצמתי, כה מוחלט ועל-ארצי, שעד כה לא פגשתי על פני האדמה המאוכלסת שלנו אישה שיכולתי להציע לה אותה במלואה. איזו עצבות להרגיש את עצמי החי ביותר בין החיים, מלא ברוך בלתי נובל ונאמנות אינסופית באוויר המחניק, בין הקטנוניות הבלתי נסבלת והחד-גוניות חסרת הפנים, בריק שמועך את גופי ומדכא את רוחי בתוך מעטפת הגוף שלה… החיים עבורי הם עינוי."" הוא חי בצרפת, עבד במקסיקו כעיתונאי ולימד באוניברסיטה בגואטמלה. הוא חיבר שירים, כתב על ספרות, אמנות ופוליטיקה. לאחר מכן הגיע לקובה וגורש שוב לספרד, ואחר כך חי 15 שנה בארה"ב, היה קונסול של אורוגוואי, פרגוואי וארגנטינה, הקים את ""המפלגה המהפכנית הקובנית"", השרה השראה לקבוצה קטנה של מהפכנים, נחת בקובה ונהרג בקרב הראשון בדוס ריוס בשנת 1895… הוא כתב פעם ""כמה הייתי רוצה לרכב על ברק, כדי להגיע לכל מקום…""

הוא ניסח וביטא באופן די מדויק, רומנטי ועם האפקטציה האופיינית לו את הרעיון הלטינו-אמריקאי הבסיסי – ""אמריקה שלנו לא נוצרה לא על פי רוסו ולא על פי וושינגטון, אלא בפני עצמה… (ולכן בלתי אפשרי) לשלוט באנשים ייחודיים בעלי אופי מיוחד ונפיץ באמצעות חוקים שירשנו מארבע מאות שנות יישומם החופשי בארצות הברית או מתשע-עשרה מאות שנות מונרכיה בצרפת. שום צו של המילטון לא יעצור את סוס הערבה. שום משפט של סייס לא ידלל את הדם המרוכז של הגזע האינדיאני"". למרות שנחשב בזמנו (במיוחד בספרד) לאחד המהפכנים הרדיקליים ביותר, ייעודו היה הספרות. על כך מעידה גישתו לשפה: ""בשפה יש משהו פלסטי, למילה יש גוף נראה משלה, חוקי יופי משלה, פרספקטיבה משלה, אור וצל משלה, צורה פיסולית וצבעים משלה. את כל זה ניתן להבין רק על ידי התבוננות במילים, סיבובן לכאן ולכאן, שקילתן, ליטופן, ליטושן. בכל סופר גדול מסתתרים צייר גדול, פסל גדול ומוזיקאי גדול"" על כך מעידים גם שיריו, הקרובים ברוחם לסונטות של שייקספיר:

"רוצים, הוי צערי, שאפשיט אותך
מכיסוי יופייך הטבעי,
שאגזום את הרגשות כמו שיחים,
ואבכה רק במטפחת תחרה.

שבכלא המצלצל יתייסר
שירי, שאותו הענקת לי.
משולל פשטות מחייה,
הוא יתייבש כמו פרח קטוף.

לא, זה לא יהיה כך!
ושהשחקניות
ילמדו אנחות בעל פה,
יורדות בצורה ציורית על הבמה.
הנשמה אינה מחלקת במה וקלעים,

אינה מסתירה עצב באיפור
וכשהיא נופלת, אינה זוכרת את התסרוקת… (תרגום: ו. סטולבוב)

נציג נוסף של משפחת פרץ – יהודה אריה בן-יוסף פרץ, שמשפחתו הגיעה לאיטליה – תלמודיסט ומקובל, רב בוונציה ואמסטרדם בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. הוא כתב כמות עצומה של חיבורים תיאולוגיים, בין היתר כאלה כמו ""סדר קריאי מועד"" (ונציה, 1706) – קריאות קבליות לחגים; ""פרח לבנון"" (ברלין, 1712) – דרשות על התורה; ""שערי רחמים"" (ונציה, 1716) – תפילות מיסטיות וקבליות; ""פונדמנטו סולידו"" (אמסטרדם, 1729) – קומפנדיום של תיאולוגיה יהודית בשפה הספרדית; ""עשרת הדברים"" (1737) – תרגום ארמי בחרוזים של פרקים י"ט-כ' בספר שמות ועוד ועוד. הוא היה אחד הרבנים המפורסמים ביותר בזמנו במערב אירופה.

כך, כפי שאנו רואים, בהדרגה אחד הענפים של משפחה זו עובר צפונה יותר ויותר באירופה, מוונציה להולנד. יצחק פרץ מאמסטרדם – אחד הרופאים המפורסמים ביותר באירופה באמצע המאה ה-18.

אך חלק מהצאצאים ממשיכים לחיות בטורקיה ובצפון אפריקה. הפילוסוף והסופר, אברהם בן-יעקב פרץ – תלמודיסט, חי בקונסטנטינופול ובסלוניקי בתחילת המאה ה-19. אברהם בן-יעקב כתב את ""אבני שוהם"" (סלוניקי, 1848) – חידושים לתלמוד, לקודקס של הרמב"ם ולמחברים ימי-ביניימיים אחרים.

רפאל חיים בנימין פרץ – בנו של אברהם פרץ. הוא היה מחבר רבני טורקי מפורסם. חי, כמו אביו בתקופה האחרונה, בסלוניקי.

חלק שלישי – פולין

אחד מענפי המשפחה הגיע דרך ונציה וטורקיה לפולין-ליטא. בשנת 1588 חלק מהמשפחה (יחד עם יוצאי ספרד ופורטוגל אחרים) התיישב בפולין, ליד העיר לובלין, בעיירה זמושץ' (זמוסטיה). הם למעשה היו היהודים הראשונים שהופיעו במקום זה. בזמושץ' אז, על פי זכות מיוחדת, קיבלו רשות להתיישב רק צאצאי יהודי ספרד ופורטוגל. ביניהם הייתה גם משפחת פרץ. אצל רבים מבני המשפחה כעת, בתעתיק הרוסי-פולני, שם המשפחה נשמע כמו פרץ או פרטץ. כעבור מאה שנים, במחצית הראשונה של המאה ה-17, בשל המשבר הכלכלי שפרץ והפוגרומים האיומים של חמלניצקי שבאו בעקבותיו, קהילה זו למעשה חדלה להתקיים. היהודים שחיו שם ברובם התפזרו ברחבי פולין דאז. אם כי חלק מהם, כמו למשל משפחתו של יצחק לייב פרץ, המשיכו לחיות שם עוד שלוש מאות שנה.

יצחק לייב (לייבוש, לאון) פרץ הוא סופר דגול. הוא נחשב, יחד עם שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, לאחד מגדולי הסופרים של ספרות היידיש (למרות שכתב לא רק ביידיש, אלא גם בעברית). הוא מכונה כיום "אבי המודרניזם היהודי". הכיוון שפיתח בספרות המשיכו, כל אחד בדרכו, גם יצחק בשביס זינגר וגם מרטין בובר. יצחק לייבוש נולד ב-1851 בזמושץ', מחוז לובלין בפולין (אגב, כאן, בדיוק 20 שנה אחריו, נולדה הקומוניסטית הבלתי נלאית רוזה לוקסמבורג, שהפנתה את כל מרצה לכיוון רחוק מתורת האבות). שם, בזמושץ', דודו של יצחק – משה יהושע השל ואל היה רב. כפי שכותבים האנציקלופדיסטים, "לאחר שקיבל חינוך מסורתי, פרץ החל עוד בשנות נעוריו ללמוד ללא עזרה חיצונית פילוסופיה יהודית מימי הביניים וקבלה, שבמהרה פינו מקום ליצירות מודרניות יותר. הוא למד פולנית, רוסית, גרמנית וצרפתית".

הוא החל לפרסם בגיל 25 והפך ל'תומך נלהב של הז'רגון'. 'ז'רגון' באותה תקופה היה כינוי מזלזל מעט שבו השתמש החלק המשכיל חילונית של היהודים לתיאור היידיש, שבה דיברו וקראו רוב היהודים באירופה. פרץ הצעיר היה באותה תקופה תומך של שפת היידיש. ובהשפעת ההשכלה היהודית, כנראה, הוא הצהיר בחגיגיות על מטרתו בתוכניתו: 'השכלת העם והפיכת הפנאטים לאנשים משכילים'. כפי שכותבים ברוקהאוז ואפרון, ברבות מיצירותיו המאוחרות יותר 'מנותח מצב פתולוגי של פיצול אישיות וקהות תחושת ה'אני' האישי. במקום אישיות גאה, המשורר רואה סביבו 'עיר מתה', שבה אנשים אינם מתים כי מעולם לא חיו. רק ב'מחלקה לחולי נפש' הוא מוצא מחפשי דרכים חדשות. רק מי שכולם הכירו כ'משוגע' חולם על 'ימות המשיח'. אך בהדרגה 'החולם-הרומנטיקן מנצח בפרץ את הספקן-הרציונליסט, והלעג הסרקסטי על דעות קדומות מיושנות התחלף בחלום מיסטי על כך ש'בית הכנסת יתרומם למעלה, יגיע לשמיים; הוא צריך להיות גבוה יותר, עם גג זהב וחלונות קריסטל, על כך שהוא כל כך מושפל'. והוא הופך ל'משורר החסידות'. (מעניין לציין בהקשר זה שכל משפחתו הגדולה, כמו גם אביו – היו 'מתנגדים', כלומר מתנגדים חריפים לחסידות).

מה שפרץ התייחס אליו בתחילה בלעג, הפך עבורו לסמל של כל הדברים המופלאים. "כנגד הניתוק של האישיות היהודית מהטבע, הוא מציב את ההרמוניה של האדם עם הטבע, את ניצחון האישיות המחייה את הטבע הסובב באורה הפנימי. הוא מתאר את האקסטזה של הצדיקים מבלה ונמירוב, המפוארים בפשטותם. התחושה המיסטית של העולם ומנגינותיו במעמקי הנפש האנושית הרוטטת מועברת על ידי פרץ בחדירה מופלאה". האוסף הראשון של כתביו הנבחרים בעברית יצא לאור בשנת 1901. האוסף הבא של כתביו כבר יצא לאור בוורשה ובאמריקה. יצירותיו תורגמו לרוסית, גרמנית, פולנית, אנגלית ושפות אירופיות רבות אחרות. במהלך חייו, פרץ החל לעסוק במסחר מספר פעמים (היה שותף במבשלת בירה, אחר כך בטחנת קמח, הפך לעורך דין ובעל משרד עורכי דין) ובכל פעם, דווקא כאשר עסקיו החלו לפרוח, הוא שוב נסחף לספרות, הזניח את העסק והתרושש. הוא לא הפך לסוחר מפורסם, אבל הוא שמר על מסורת המשפחה ו "פרץ" בתחום אחר – הוא הפך לקלאסיקן של הספרות היהודית. יצחק לייב פרץ נפטר בוורשה בשנת 1915.

פרץ אחר, או ליתר דיוק פרץ – אדולף, שמשפחתו עברה מזמושץ' לקליש, במחוז לודז', הפך לפיננסיר, עיתונאי ופעיל ציבורי. הוא נולד בשנת 1855, וכבר בגיל 27 ייסד בית בנקאות בוורשה, והפך לפיננסיר ידוע.

חלק רביעי – רוסיה

אחת ממשפחות פרץ – משפחתו של ישראל פרץ הגיעה ללברטוב (באותו מחוז לובלין), הממוקמת במרחק של 100 קילומטרים מזמושץ'. ישראל, שכעת נקרא פרץ, הפך לרב ידוע בלברטוב. במשפחתו נולד אחד מגיבורינו, בנו – אברהם פרץ (או אברם פרץ – כפי שיכונה בהמשך ברוסיה). הוא נולד בשנת 1771 ברפובליקה של פולין-ליטא, וכעבור שנה הפך לאזרח אוסטרי, כיוון שחלק זה של פולין נכלל אז באימפריה האוסטרו-הונגרית. אברהם קיבל חינוך יהודי בבית אביו הרב, ולאחר מכן נכנס לישיבה. עם זאת, הוא התעניין תמיד בשפות זרות ובמה שנקרא "מדעים חילוניים". כפי שמציינת האנציקלופדיה היהודית, אברהם ניחן בכישרונות נפלאים ונדירים, מבלי להזכיר את התורשה המופלאה, ועם הזמן היה יכול להפוך לרב מפורסם, תלמיד חכם וחוקר. אולם הוא בחר בגורל אחר לעצמו.

אברהם התחתן בגיל 16 עם בתו של מלומד ונדבן ידוע, יהושע צייטלין. הביוגרפיה של חותנו ראויה לציון בפני עצמה. יהושע צייטלין, שנולד בשקלוב בשנת 1742 וחי 80 שנה, היה תלמיד חכם ונדבן ידוע. הוא היה תלמידו של הרב המפורסם אריה-לייב, מחבר "שאגת אריה". למרות שיהושע היה בעל ידע עצום בתחומים רבים של היהדות, הוא גם הצטיין ביכולות עסקיות ייחודיות. לאחר החלוקה הראשונה של הרפובליקה של פולין-ליטא בשנת 1772, שקלוב נכללה באימפריה הרוסית. יהושע הצליח ליצור קשרים חזקים עם הנסיך פוטיומקין והחל ללוות אותו כמעט בכל נסיעותיו לדרום רוסיה המתפתחת אז. יחד איתו הוא היה משתתף פעיל בבניית העיר המחוזית הדרומית החדשה – חרסון. במשך זמן מה כינו אותו מנהל ענייניו של הנסיך פוטיומקין. (הנסיך, בהשפעתו של צייטלין, אפילו תכנן להקים גדוד ישראלי מיוחד, "לחמש את היהודים נגד הטורקים").

בסופו של דבר, יהושע צייטלין הפך לקבלן ולספק בולט של החצר הרוסית, וצבר הון עצום. בשנת 1787 (כאשר רוב פולין כבר השתייכה לרוסיה) הוא קיבל את התואר יועץ חצר של החצר המלכותית הפולנית. אך לאחר מותו של פוטיומקין, הוא כמעט לחלוטין פרש מעסקים. עם זאת, נותר לו הון עצום. רק במחוז וליז' לבדו היו בבעלותו אחוזות של האצילים המפורסמים מורדבינוב יחד עם 910 נפשות של צמיתים. (קשה למצוא באימפריה הרוסית יהודי אחר שהיה בעליהם של כמעט אלף צמיתים.)

לאחר שפרש מעסקים, הוא התיישב באחוזתו אוסטיה, במחוז צ'יריקוב בפלך מוהילב, ובנה לעצמו בית שבני זמנו כינו ארמון של ממש. על חשבונו נבנה שם גם בית מדרש, שבו למדו תלמידי חכמים שהיו על חשבונו המלא של צייטלין. הוא בכלל הקיף את עצמו במלומדים, רבנים, אסף ספרייה עצומה, ותמך כלכלית בסופרים ורופאים יהודים. בנוסף לכך, "הוא השתדל ללא לאות לטובת בני אמונתו".

אברהם, בהתחתנו עם בתו שרה, רכש גם את הקשרים המסועפים של חותנו. למשל, בהמלצתו של אותו פוטיומקין (שבאותה עת היה המועדף של הקיסרית הרוסית יקטרינה השנייה) אברהם, בהיותו עדיין אדם צעיר מאוד בן עשרים ומשהו, עבר להתגורר בבירת המדינה הרוסית – פטרבורג, מה שבאותם ימים היה בלתי נתפס עבור יהודי. כתוצאה מכך, הוא הפך לאחד מחברי הקבוצה הזעירה של יהודים שקיבלו אישור רשמי מהרשויות להתגורר בבירה. אשתו לא נסעה איתו ונשארה לגור עם הילדים אצל אביה. בפטרבורג, בהתחלה הוא ייצג את האינטרסים הפיננסיים והמסחריים של חותנו, אך בהיותו אדם בעל "שכל יוצא דופן" ו "אנרגיה עצומה", כבר לאחר זמן קצר פתח עסק משלו.

מהירות הקריירה של אברהם פרץ בפטרבורג מדהימה. בהיותו "בן 28 שנים", הוא קונה מהנסיך קוראקין בית בפינת נבסקי ובולשאיה מורסקאיה. חלק מהבית העצום הזה הוא משכיר למושל הצבאי של פטרבורג, הרוזן פאלן. אגב, דווקא הרוזן פאלן היה אחד ממארגני הקשר העיקריים ורצח פאבל הראשון. אותו פאבל הראשון, שבהוראתו אברם פרץ בשנת 1801, בגיל שלושים, כבר קיבל את התואר "יועץ מסחר". דווקא בבית הזה, בחלקו של הרוזן פאלן, התקיימו פגישות סודיות של הקושרים, על מה שפרץ עצמו, ששכר לרוזן את החלק הזה של הבית, לא ידע דבר.

לאחר רצח פאבל, בנו אלכסנדר הראשון, שעלה לכס המלכות הרוסי, גירש את פאלן מפטרבורג וכל הבית שוב עבר לידי אברהם פרץ. אבל הוא שוב משכיר חלק ממנו, הפעם לאדם צעיר, שמתחיל את הקריירה שלו כפקיד ממשלתי בדרגה הנמוכה ביותר של הדרגה התשיעית (מתוך 12 דרגות לפי "טבלת הדרגות" דאז) – כלומר האיש הצעיר היה "יועץ טיטולרי". שמו של הפקיד המבטיח הזה הוא מיכאיל ספרנסקי. כן, כן, אותו ספרנסקי שנפוליאון יכנה כעבור 10 שנים "הראש המואר היחיד ברוסיה" ובחצי צחוק יציע לאלכסנדר הראשון להחליף אצלו את ספרנסקי בנסיכות גרמנית כלשהי (אחרי זה, אגב, אלכסנדר הראשון מיד שלח את ספרנסקי לגלות). אותו הרוזן ספרנסקי העתידי בנפילתו, יועצו וידידו של אלכסנדר הראשון, שיחבר תוכנית לשינוי מבני רדיקלי של המדינה, שתוצאותיה העיקריות היו אמורות להיות חוקה וביטול הצמיתות.

המזכיר של פרץ באותה תקופה היה גריגורי (יגור) פרנצביץ' קנקרין, בנו של מומר ונכדו של הרב קאן-קריין, שיהפוך לשר האוצר המפורסם של האימפריה הרוסית. כך שאנחנו יכולים להצהיר בבטחה שלאברהם פרץ היה כישרון למצוא את האנשים הנכונים וליצור קשרים הכרחיים. וכפי שכותבת האנציקלופדיה היהודית הקצרה, "פרץ ניהל בית פתוח, והיו לו קשרים רבים בחוגים הגבוהים של החברה הרוסית". ביתו היה מבוקר על ידי אנשים מפורסמים רבים באותה תקופה.

בפעילותו המסחרית הוא הצליח מאוד. יחד עם יהודי שהתנצר וקיבל תואר ברון, שטיגליץ, הוא חתם על חוזה עם הממשלה לאספקת מלח מקרים, כלומר הפך לקבלן מס גדול. כפי שכותב בן התקופה 'תושבי פטרבורג התלוצצו: 'איפה שיש מלח, שם יש פרץ". אברהם פרץ בנה גם את המספנה החופשית הראשונה ברוסיה, מה שנקרא 'מספנה חופשית' (מספנה היא מתקן לבניית או תיקון ספינות על החוף). הוא בנה בחרסון שלוש פריגטות בעלות 32 תותחים ואוניית תובלה גדולה, ומאוחר יותר עוד שתיים – 'מריה' ו'אינגול'. בשנת 1810 הוא קיבל חוזה לבניית מספנה חדשה עם כל המתקנים הנלווים, שבה הוא בנה אוניה חדשה – 'קולם'. כתוצאה מכך, פרץ הפך לאחד מקבלני המס, בוני הספינות והבנקאים העשירים ביותר ברוסיה. כפי שמציין ל. גורדון 'הרפורמה הפיננסית של 1810 חייבת את הצלחתה במידה רבה ל'הנחיות של הבנקאי פרץ". ואכן, פרץ היה למעשה המחבר הסמוי של הכיוון העיקרי של הרפורמה הפיננסית של ספרנסקי. הברון קורף כתב עליו: 'זה היה אדם, שרבים זוכרים אותו בזכות מעלותיו, עסקיו העצומים ואחר כך בגלל אסונותיו'.

אבל אברהם פרץ היה ידוע לא רק בזכות פעולותיו הפיננסיות. האנציקלופדיה, למשל, רואה בו אחד מה "משכילים" (פעילי ההשכלה היהודית) הראשונים ברוסיה. פרץ שמר על קשרים עם פעילים רבים של ההשכלה הברלינאית. כפי שמציינת אותה אנציקלופדיה, "לפטרבורג הגיע יחד עם פרץ מורו לשעבר יהודה לייב בן-נח – נבחוביץ' (הסופר היהודי הראשון שכתב ברוסית וסבו של הביולוג המפורסם לעתיד, חתן פרס נובל אילייה מצ'ניקוב), שביצע את משימותיו העסקיות; בביתו התגורר אחד מחלוצי ההשכלה היהודית מ. סטנובר (מורה בנו הבכור הירש); פרץ העניק תמיכה רחבה לשליחי קהילות שהגיעו לבירה והפך למעשה לאחד ממנהיגי הקהילה היהודית המתהווה בפטרבורג. כאשר הוקמה הוועדה היהודית לניסוח חקיקה על יהודים, פרץ היה כנראה אחד היהודים הבודדים שהוזמנו להשתתף בישיבותיה". סביר להניח שהאחרון קרה הודות לקשריו של פרץ עם מ. ספרנסקי.

ופתאום אברהם פרץ מבצע מעשה שנראה לרבים מבני אמונתו יוצא דופן. לאחר מות אשתו שרה צייטלין, הוא מקבל את הלותרניות ומתחתן עם הגרמנייה קרולינה דה סומבר. חוקרים מחזיקים בדעות שונות לגבי הסיבות למעשה זה. האנציקלופדיה היהודית הקצרה סבורה שייתכן שאחת הסיבות המניעות לכך הייתה ש "התקנות על היהודים" לחלוטין "שללו מפרץ את התקווה לאמנציפציה ולעתיד טוב יותר לבני אמונתו ברוסיה, והוא התרחק לחלוטין מענייני היהודים". חוקרים אחרים משערים שהוא התנצר בגלל אהבה. וחלק מההיסטוריונים הרוסים, המכירים את זרמי היהדות רק מהשמועה, אפילו רואים בזה מזימות מסתוריות כלשהן של "כת החסידים" המפחידה.

איננו יודעים מאילו שיקולים הונחה אברהם פרץ. אולי מהשיקולים הפרוזאיים ביותר – הקריירה שלו עצמו או הקריירה העתידית של ילדיו בבירה הרוסית, ואולי הוא פשוט התעייף מלהיות עורב לבן בין הרוסים ולשאת את נטל הזהות היהודית העצמית שלו. איך שלא ננחש עכשיו, איננו יכולים לענות על שאלה זו. הוא עשה את מה שרבים מבני משפחתו עשו לפניו בספרד, אבל הם עשו זאת בדרך כלל בנסיבות בלתי נסבלות הרבה יותר. ולרוב הם חזרו ליהדות בהזדמנות הראשונה. הוא נהג אחרת. הוא עזב את היהדות לתמיד, לוקח איתו את צאצאיו וכל משפחתו העתידית. הוא עשה את מה שעשה.

לאחר זמן מה, מזלו של פרץ התהפך. הוא השקיע סכומי עתק באספקת מזון לצבא הרוסי במהלך המלחמה נגד נפוליאון. אך שריפת מוסקבה והעובדה שהאוצר המדינה עיכב תשלומים ולא שילם לו עבור אספקת המזון, הובילו את פרץ לכישלון מסחרי עמוק. ביתו בפטרבורג נמכר לסוחרים קוסיקובסקי, ביתו בניקולייב נמכר למשרד הימי. נפתח תיק במשטרה "על מכירת רכושו של פרץ לכיסוי חובו". כל רכושו נמכר במכירה פומבית תמורת מיליון וחצי רובל, (אם כי, כפי שמציינים המקורות, חוב האוצר כלפי פרץ עמד על ארבעה מיליון). האסונות באו בזה אחר זה. סגן האדמירל גרייג, שמונה למפקד הראשי של הצי בים השחור ומושל צבאי של ניקולייב, לאחר בדיקת עבודת המספנה, גילה תשלום יתר לקבלן פרץ וציין בפקודה למספנה: "לפרץ נתנו הרבה כסף מיותר, ולא הייתה התקדמות בבנייה". בהתאם לכך, הוצא צו לגבות מאותו קבלן 67,337 רובל ו-12 קופייקות. איש המדינה והמשורר דרז'אבין כינה את פרץ בפומבי "נוכל".

להגנתו של פרץ ניתן להביא ציטוט מתזכיר של הברון ו.י. שטיינגל, שהוגש לקיסר ניקולאי: ”לתדהמתנו הרבה, כל פעולות משרד האוצר ב-10 השנים האחרונות היו, אפשר לומר, מחרידות… התוצאה הטבעית הייתה חדלות פירעון – וחוכרי המס נהרסו לחלוטין, במיוחד זלובין, שהעניק שירותים רבים למולדת, ופרץ. ברדיפת חוכרי המס הללו ואחר כך ספקי המזון היו מקרים שהם הגישו לחישוב את תביעותיהם מהאוצר, אך השר הורה: ’לגבות מהם, ולאפשר להם להתדיין בנפרד’. הסדר בעל אופי של אלימות ואי-צדק מוחלטים”. אפילו דרז'אבין, שכאמור לעיל כינה את פרץ ”נוכל”, בכל זאת, בניסיון לשקם את הצדק, התערב לטובתו בעת הדיון בתיקו בסנאט. עם זאת, זה לא מנע את פשיטת הרגל. אברהם פרץ נהרס.

תאריך מותו של אברהם פרץ עדיין לא נקבע במדויק. בכל מקרה, ידוע שהוא מת אחרי שנת 1833. מקורות מסוימים טוענים שהוא נפטר ב-1834, בגיל 62. העלייה המטאורית של כוכבו בשמי רוסיה הובילה לנפילה מטאורית לא פחות. הוא נקבר בבית הקברות הלותרני. לאמונת אבותיו כבר לא הייתה לו זיקה.

לאברהם פרץ היו שישה ילדים (ההפרש בין הבן הבכור לצעיר היה 44 שנים), כולם הוטבלו בגילאים שונים. הקריירה המרשימה ביותר ברוסיה עשה בנו הצעיר מאשתו השנייה – יגור אברמוביץ' פרץ. הוא נולד ב-1833, כבר אחרי פשיטת הרגל והרס אביו. הוא היה ילד מאוחר – אברהם פרץ היה אז כבר בן 62. יגור סיים את הפקולטה היוקרתית למשפטים באוניברסיטת פטרבורג והחל את הקריירה שלו ב "מחלקה השנייה של הקנצלריה הפרטית של הוד מעלתו הקיסרית". כפי שכותבים האנציקלופדיסטים "כישרונות גדולים ואימוץ הנצרות פתחו בפניו אפשרויות רחבות". יגור פרץ השתתף בהכנה וכתיבה של מספר רפורמות ממלכתיות גדולות – הוא אפילו נשלח במיוחד למערב אירופה "ללמוד את מערכת המשפט". הוא הגיע לדרגת יועץ סודי בפועל (שהתאימה אז לדרגה הצבאית של "גנרל מלא" או אדמירל) והגיע כמעט לפסגת השלטון הממלכתי. בשנים שונות של הקריירה שלו הוא כיהן בתפקידים של מזכיר המדינה של מועצת המדינה, מזכיר המדינה וחבר מועצת המדינה. הוא נחשב לתומך ברפורמות וליברל. הוא כתב יומן מפורסם שעד היום מהווה מקור חשוב למידע עבור היסטוריונים רוסים על המדיניות הפנימית של האימפריה הרוסית בשנות ה-80 של המאה ה-19. איננו יודעים אם השאלה היהודית הטרידה אותו – הדבר היחיד שידוע לנו הוא שב "יומן" המפורסם שלו הוא מתאר את הדיונים דאז בנושא זה במועצת המדינה. הוא מת שנה לפני תחילת המאה החדשה, בשנת 1899, בפטרבורג.

בן נוסף של אברהם פרץ, אלכסנדר, שנולד מסרה צייטלין ב-1812 בזמן פלישת נפוליאון, הפך למהנדס כרייה, הגיע לדרגת ראש המטה של גוף מהנדסי הכרייה וכפי שכותבת האנציקלופדיה "שיחק תפקיד בולט בפיתוח התעשייתי של אורל". אלכסנדר מת ב-1872. אחיו, ניקולאי, הפך למנהל המכון הטכנולוגי.

בתו של פרץ מנישואיו הראשונים, מריה (1817-1887), התחתנה עם גרמני מרוסיה, והפכה לאשתו של הסנטור הברון אלכסנדר גרבניץ. בתם, סופיה, התחתנה עם דודה יגור אברמוביץ' פרץ.

הגורל המורכב ביותר הוא של בנו הבכור של אברהם פרץ – הירש. הירש, לימים גריגורי, נולד ב-1788 בדוברובקה, מחוז מוהילב. הוא גדל אצל סבו, אותו יהושע צייטלין המפורסם שסיפרנו עליו לעיל, באחוזתו אוסטיה, בין תלמידי חכמים, תלמידי ישיבות וסופרים. ב-1803, כשהיה בן 15, אביו לקח אותו אליו לפטרבורג. לא ידוע מה היה הופך להיות הירש אילו המשיך לחיות אצל סבו המפורסם, אבל אנחנו יודעים היטב את גורלו של גריגורי, שהמשיך את לימודיו אצל אביו בפטרבורג. האב מצמיד אליו מורה פרטי, את מנדל סטנובר המפורסם, מומחה וחובב של קאנט, חברו של הפילוסוף מנדלסון ואחד מחלוצי ההשכלה היהודית.

בירת המדינה הרוסית – פטרבורג – עשתה רושם עז על הנער בן ה-15. הוא נרשם לשירות במשרד הגזבר הממלכתי. הוא מקבל את התואר "יועץ טיטולרי". כעבור שש שנים הוא כבר משרת ב "משלחת להכנסות המדינה", אחר כך במשרדו של הנסיך קוראקין (שאביו קנה את ביתו), ואחר כך במשרד המושל הצבאי הכללי של פטרבורג, הגיבור המפורסם של מלחמת 1812, הרוזן מיכאיל מילורדוביץ'. הירש מאוד רצה להשתלב בחברה שסביבו. הוא מבקר בהרצאות אופנתיות במכון הפדגוגי, נשפים, חוגים אריסטוקרטיים של הבירה. אבל ב-1811, בתגובה לבקשתו להצטרף ללשכה המסונית היוקרתית והאופנתית דאז, הוא נדחה על בסיס ש "האוריינטציה הנוצרית של המסונות מונעת כניסת יהודים אליה". בגיל 25, יחד עם אביו, הוא מחליט להתנצר. מה עמד מאחורי מעשה זה? אולי אותו רצון להיכנס ולהצליח בחברה הנוצרית שסביבו, כמו אצל קרובי משפחתו האנוסים, שהרי לא כולם הוטבלו בכפייה. אגב, דווקא אלה שהוטבלו בכפייה, לרוב, חזרו לאמונת אבותיהם.

לאחר שהתנצר, עכשיו כבר לא הירש אלא גריגורי פרץ, כנראה קיבל כרטיס כניסה ללשכה המסונית האופנתית דאז, ובעצם, כנראה, לא רק אליה. אצל מילורדוביץ', שאצלו הוא משרת, הוא מתוודע לפיודור גלינקה, קצין קרבי, קולונל במשמר, משורר, מחברם העתידי של הרומנסים המפורסמים "טרויקה" ו"לא נשמע רעש העיר…", ובעיקר, חבר פעיל ב"ברית ההצלה" ואחד ממנהיגי "ברית הטוב". כפי שכותב פליקס קנדל בספרו "ספר הזמנים והאירועים": "בהמלצתו של פיודור גלינקה הוא התקבל לחוג סודי, אליו הובילו אותו 'אי-צדק וטעויות הממשלה'. 'כוונותיי נטו אך ורק לטובת הכלל… – הוא יספר לאחר מכן לחוקר לאחר מעצרו. – לא היה בצע ושאפתנות. דיברתי פעם עם גלינקה, שבמקרה של הצלחה לא לחפש דבר, אלא להיפך, להישאר באותו מצב שבו הנסיבות דאז יתפסו את כל אחד'.

גריגורי פרץ היה כה מושפע מהרעיונות שריחפו באוויר באותה תקופה בבירת רוסיה, עד שהפך ליהודי המומר היחיד (כנראה שלא היו מקבלים לשם לא-מומרים) שהצטרף לחברת הדקבריסטים. אגב, דווקא בהצעתו של גריגורי פרץ הפכה המילה "חרות" ("חירות" בתרגום מעברית) לסיסמת החברה הסודית. גריגורי היה כה פעיל בתנועה זו, עד שהציע אפילו להקים חברה סודית נוספת, בלתי תלויה באיחוד הרווחה. הוא פיתח פעילות כזו שהצליח להוסיף לשורות הקושרים, והביא לחוג הסודי חברים חדשים – קצינים סניאבין, דרובושה, דנצ'נקו, גנרל איסקריצקי ופקיד במשרד אוסטינוביץ'. לטענתו "כולם גינו פה אחד את צעדי הממשלה". מטרתו, כפי שהראה מאוחר יותר בחקירה, הייתה "הפצת אי שביעות רצון כללית, תוך הפיכת אי הצדק והטעויות של הממשלה לגלויים", אך לדבריו "אף פעם לא דובר על ממשל רפובליקני עבור רוסיה בנוכחותי; תמיד הייתי מחשיב זאת לשיגעון הגדול ביותר".

במקביל, גריגורי פרץ, כפי שסבורים חוקרים רבים, הפנה את תשומת לב הדקבריסטים לשאלה היהודית בעתיד האידיאלי של החברה. יש לציין כי נראה שהשקפותיו של פרץ ושל "החלק המשכיל ביותר של החברה הרוסית", שהדקבריסטים ייצגו באותו רגע, היו שונות במקצת בנושא זה. באופן עקרוני, כמובן, הדקבריסטים, שעסקו ב"הצלת המולדת" לצד שאלות אחרות, התכוונו לפתור גם את השאלה היהודית. כפי שמציין פ. קנדל: "…הדקבריסט ספירידוב הציע כי היהודים, כמו שאר הלא-נוצרים, לא ייהנו מזכויות אזרחיות בחברה המהפכנית העתידית, וניקיטה מוראבייב בגרסה הראשונה של "החוקה" שלו כתב: "יהודים יכולים ליהנות מזכויות אזרחיות במקומות בהם הם מתגוררים כיום, אך חירותם להתיישב במקומות אחרים תהיה תלויה בהחלטות מיוחדות של המועצה העליונה של העם". נראה לנו שכדאי לגעת בשאלה זו קצת יותר בפירוט ולהביא ציטוט נרחב מפרויקט התוכנית של "החברה הדרומית", שבראשה עמד פאבל פסטל המפורסם. הנה מה שכתב פסטל בסעיף 14 של פרק 2 של "האמת הרוסית" שלו, שכותרתו "העם היהודי":

"ליהודים יש אמונה משלהם, שמבטיחה להם שהם נועדו לכבוש את כל העמים האחרים ולשלוט בהם; ובכך היא מפרידה אותם מכל העמים האחרים, גורמת להם לבוז לכל העמים האחרים, כך לומר, ואוסרת עליהם כל ערבוב עם כל עם אחר לחלוטין ומאפשרת זאת בלתי אפשרי.

בהמתנה למשיח, היהודים רואים עצמם כתושבים זמניים של האזור בו הם נמצאים, ולכן אינם רוצים לעסוק בחקלאות, אפילו מזלזלים בחלקם באומנים ורובם עוסקים רק במסחר. בשל מספרם הגדול, מסחר הוגן אינו יכול לספק לכולם פרנסה מספקת, ולכן אין הונאות ופעולות מזויפות שהם לא מרשים לעצמם, שבהן הרבנים תומכים עוד יותר, באומרם כי להונות נוצרי אינו פשע, ומבוססים על חוקם זכות לתת שבועות מזויפות, אם זה יכול להיות מועיל ליהודי.

הקשר ההדוק ביניהם מוביל לכך שברגע שהם מורשים להיכנס למקום כלשהו, הם הופכים בהכרח למונופוליסטים ודוחקים את כל השאר. ניתן לראות זאת בבירור באותם מחוזות בהם הם מתגוררים. כל המסחר שם בידיהם, ומעט האיכרים שם שאינם תחת שליטתם באמצעות חובות, ובכך הם הורסים באופן נורא את האזור בו הם מתגוררים.

…הממשל הקודם העניק להם זכויות ויתרונות מיוחדים רבים, המגבירים את הרעה שהם עושים… בהתחשב בכל הנסיבות הללו, ניתן לראות בבירור שהיהודים מהווים במדינה, כביכול, מדינה נפרדת לחלוטין משלהם, ובנוסף לכך כעת ברוסיה הם נהנים מזכויות רבות יותר מאשר הנוצרים עצמם.

אם רוסיה אינה מגרשת את היהודים, אז הם בוודאי לא צריכים להציב את עצמם ביחס עוין לנוצרים. אף על פי שהממשל הרוסי מעניק הגנה וחסד לכל אדם, עליו לחשוב בראש ובראשונה על כך שאיש לא יוכל להתנגד לסדר המדינה, לרווחה הפרטית והציבורית."

כך ראה הדקבריסט פסטל את "השבט היהודי". לאחר ניצחון המרד הוא התכוון "לכנס את הרבנים המלומדים ביותר והיהודים החכמים ביותר, לשמוע את הצעותיהם" ובכל זאת לפתור איכשהו את "השאלה היהודית" המפורסמת הזו, כנראה בתקווה שהיהודים אכן יקשיבו לקול ההיגיון, יפסיקו להיות כה נוראים ויהפכו לאזרחים ראויים של המדינה החדשה. מעניין שהייתה לו גם אפשרות נוספת, מה שנקרא "גיבוי" לפתרון בעיה זו, שהוצעה לו, כפי שחושבים חלק מהחוקרים, דווקא על ידי גריגורי פרץ. עם זאת, נתן את רשות הדיבור לפסטל עצמו:

"הדרך השנייה תלויה בנסיבות מיוחדות ובמהלך מיוחד של ענייני חוץ ומורכבת מסיוע ליהודים בהקמת מדינה נפרדת מיוחדת, בחלק כלשהו של אסיה הקטנה. לשם כך יש לקבוע נקודת איסוף לעם היהודי ולתת להם מעט צבא לתמיכה. אם כל היהודים הרוסים והפולנים יתאספו במקום אחד, יהיו יותר משני מיליון מהם. למספר כזה של אנשים המחפשים מולדת, לא יהיה קשה להתגבר על כל המכשולים שהטורקים יכולים להציב בפניהם, ולאחר שיעברו את כל טורקיה האירופית, לעבור לאסיה ושם, לתפוס מקומות ואדמות מספיקים, להקים מדינה יהודית מיוחדת. אך מכיוון שמיזם ענקי זה דורש נסיבות מיוחדות ויזמות גאונית אמיתית, הוא לא יכול להיות מוטל כחובה מוחלטת על הממשל העליון הזמני, וכאן מוזכר רק כדי לרמוז על כל מה שניתן היה לעשות".

כפי שמציין ההיסטוריון ס. סבטיקוב: "פרץ דיבר פעמים רבות עם פ. גלינקה על הצורך להקים חברה לשחרור היהודים… רעיון דומה העלה אביו של פרץ, אברהם פרץ, אך לדעתם, היה צורך להקים חברה של בעלי הון ולהבטיח את שיתוף הפעולה של אנשים מלומדים". פ. קנדל בספרו מביא את עדותו של גלינקה בחקירה – "פרץ דיבר הרבה על הצורך בחברה לשחרור היהודים, המפוזרים ברוסיה ואפילו באירופה, ולהתיישבותם באיזשהו מקום בקרים או אפילו במזרח כעם נפרד… כאן הוא התלהב מהרעיון כיצד לאסוף את היהודים, באילו תהלוכות ניצחון להוביל אותם וכו' וכו'". כיצד הגיב על הצעות אלה פיודור גלינקה המפורסם? אותו פיודור גלינקה שפושקין כינה "אזרח אציל נפש", י. טולסטוי "מגן הסובלים, קנאי האמת הטהורה", וא. טורגנייב "בלתי נלאה בטוב"? בזיכרונותיו, גלינקה כותב שכאשר שמע מפרץ על חלומו של אביו (למרות כל הנצרות שאימץ) לאסוף את כל היהדות במדינה חדשה, הוא קרא: "כן, נראה שאתם רוצים לקרב את קץ העולם? אומרים שבכתבי הקודש נאמר (אז כמעט ולא הכרתי את כתבי הקודש), שכאשר היהודים יצאו לחופשי, העולם יסתיים!".

ואחר כך, אחר כך היה כך – פרץ, כנראה, התקרר בהדרגה או התאכזב מהדקבריסטים. כפי שכותב פ. קנדל: "גריגורי פרץ היה חבר בחוג הסודי עד שנת 1822, ואז התחתן והתרחק מהקושרים. 'בראש שלך יש אהבה, לא עניין', – נזף בו גלינקה. ב-14 בדצמבר 1825, ביום המרד, הוא שמע ברחוב כיצד אחד הקצינים משכנע חיילים ללכת לכיכר הסנאט ולא להישבע אמונים לניקולאי. במקום לכיכר הסנאט, פרץ הלך הביתה ולאחר דיכוי המרד היה בטוח שיעצרו אותו. הוא אפילו רצה לברוח לחו"ל, ביקש מאיסקריצקי לא להזכיר את שמו במקרה של מעצר, אך בסופו של דבר, הוא אמר בחקירה: 'התקבלתי לחברה… על ידי היועץ הטיטולרי גריגורי פרץ'. פרץ נעצר בפברואר 1826 עם הוראה – 'להחזיק בקפדנות'. הוא הודה מיד בכל וביקש מהחוקרים להפעיל עליו עינויים – 'כדי לשכנע באמיתות הודאותיי'.

עם זאת, למען ההגינות, יש לציין שלא רק גריגורי פרץ התנהג כך בחקירות. יתרה מזאת, לא היו רבים מבין הדקבריסטים מתוך 289 המואשמים (מלבד לונין שנקלע לכל הסיפור הזה די במקרה, וכן יקושקין, בוריסוב וכמה אחרים) שלא הסגירו את כל חבריהם. "לא התקבלתי על ידי איש למספר חברי החברה הסודית, אלא הצטרפתי אליה בעצמי, – ענה לונין לחוקרים. – לחשוף את שמותיהם (של חברי החברה) אני מחשיב כנוגד את מצפוני, שכן הייתי צריך לחשוף אחים וחברים". הרוב המכריע של הדקבריסטים לא חשב כך, הם כתבו הודאות מפורטות, מכתבי חרטה, חלקם התחננו לסליחה. עינויים, למרות בקשותיו הנלהבות של פרץ, ככל הידוע לנו, לא הופעלו על אף אחד מהם, הם הסגירו את חבריהם מרצונם החופשי.

בעניין זה, היסטוריונים מאוחרים יותר העלו לא מעט הסברים, בין היתר, כאלה אקזוטיים כמו "חלק מהקושרים לשעבר הונחו על ידי קוד הכבוד האצילי, שהורה להיות כנים עם הקיסר" (אם כי, כפי שאנו רואים בדוגמה של לונין, את אותו כבוד אצילי כולם הבינו בצורה שונה, וגם לא כל אחד מהם זכה לחקירה אצל הקיסר-הקיסר עצמו); אחרים "רצו להפנות את תשומת לב הרשויות לצורך בפתרון בעיות בחברה, על ידי ציון כמות גדולה ככל האפשר של משתתפים". כך שגריגורי פרץ לא היה בודד בלהיטותו. עם זאת, דווקא אליו, כפי שכותב פ. קנדל "הרשויות גילו … עניין מוגבר, שבבירור לא תאם את תפקידו הצנוע בעניין זה. רבים מחברי החוג הסודי, שהתרחקו יחד עם פרץ מהקושרים, לא נענשו כלל. לפיודור גלינקה אמר הצאר: 'אתה טהור, אתה טהור', והוא הוגלה לפטרוזבודסק להמשך שירות 'בתחום האזרחי'. הגנרל איסקריצקי הועבר כקצין לגדוד צבאי, ורק לפרץ נקבע עונש חמור יותר מאשר לחבריו לשעבר – בני דעתו: גלות לכל החיים. גזר הדין קבע: 'לאחר שיוחזק עוד חודשיים במבצר, יישלח למגורים בפרם, שם המשטרה המקומית תקיים עליו פיקוח סודי קפדני ותדווח מדי חודש על התנהגותו'.

בסך הכל גריגורי בילה חצי שנה במבצר פטרופבלובסק. פרם איימה עליו לכל החיים. דעות החוקרים לגבי פסק הדין החמור הזה חלוקות. יש הסבורים כי תפקידו של פרץ במרד הוגזם בכוונה (שהרי הוא התרחק מהדקבריסטים עוד שלוש שנים לפני המרד), ישנם, כמו פ. קנדל, שמניחים כי "אולי נקמו במומר הלא-אסיר תודה, שקיבל את כל הזכויות, התקבל לחברה הגבוהה ובכל זאת הפך לקושר וביקר את הסדרים הקיימים?.." אבל איך שלא יהיה, פסק הדין ניתן – פרץ הוגלה, כפי שכותב פ. קנדל, "לפרם, משם עוד יותר רחוק, לעיירה קטנה אוסטסיסולסק, למקום הכי נידח, שם חי ארבע עשרה שנים עם אשתו ובניו הקטנים. שם מתה אשתו, שם הוא חווה עוני, רעב וקור, לבש בגדים בלויים, – שם הוא גם חלה באפילפסיה". רק בשנת 1840 הוא קיבל אישור לעבור לוולוגדה, ובשנת 1845 – לאודסה. שנה לאחר מכן (ובחלוף 16 שנים ממות אשתו הראשונה) הוא נישא לאליזבת אנטונובה. שם באודסה, בשנים האחרונות לחייו הוא הצליח – הוא הצליח לעסוק במסחר ולשפר את מצבו הכלכלי: כמו אביו, הוא הפך למתווך והחל לסחור במלח. באודסה נולד לו עוד בן, אותו הטביל, כמו הקודמים. גריגורי פרץ מת בשנת 1855 בגיל 67.

על אחד מבניו של גריגורי פרץ, ניקולאי, ידוע מעט. אנו יודעים רק שהוא היה מורה. לעומת זאת, בנו ולדימיר, שנולד ב-1870, הפך לאחד החוקרים המפורסמים ביותר של הספרות הרוסית העתיקה. הוא הפך לאקדמאי באקדמיה למדעים של פטרבורג (ב-1914) ושל אוקראינה (ב-1919). מלבד מחקרו המפורסם על "שירת מסע איגור", הוא יצר מספר עבודות שמשום מה לא תמיד מוזכרות בחקר הספרות הרוסית. הוא פרסם בזמנו עבודה מעניינת ביותר על המתייהדים ועל השפעת הספרות היהודית של ימי הביניים על הספרות הרוסית. בין היתר, הוא עסק במחקר על "מגילת רות" (שבה, כפי שכתבנו לעיל, נאמר: "…וזה ספר תולדות פרץ"). ובפרסום חומרים על תולדות הספרים החיצוניים, הוא אפילו הציג במקביל טקסטים סלאביים ועבריים.

נראה שבכל זאת, זיכרונות על אבות אבותיו היהודים, גם אם בעקיפין, הטרידו את ולדימיר ניקולאייביץ'. יחד עם אחיו לב, הוא כתב ופרסם ב-1926 ספר על סבו בשם הלא שגרתי לאוזן הרוסית ”הדקבריסט גריגורי אברמוביץ' פרץ”. בשנות ה-30 הוא, כמו רבים מחוקרי הספרות המוכשרים, סבל מרדיפות, הודח מהאקדמיה למדעים ונידון לגלות. אגב, כפי שכותב י.ס. לוריא בספרו ”סיפור חיים אחד”, בתארו את ההגינות שאפיינה את ולדימיר פרץ – ”בעבר חבר באיגוד העם הרוסי (ארגון ימני קיצוני ידוע), נ.ס. דרז'בין הפך אחרי המהפכה לרקטור האוניברסיטה, ראש קבוצת ’הפרופסורה השמאלנית’, ולאחר מכן – גם לחבר במפלגה. סיפרו שכאשר דרז'בין פיטר מהאוניברסיטה את ניקולסקיה, תלמידת מחקר בקתדרה לספרות רוסית, בטענה שאביה היה מונרכיסט בולט, המנחה של ניקולסקיה, ו.נ. פרץ, שלח לרקטור פתק קצר: ’ניקולאי סבסטיאנוביץ' היקר, איזה נבל פיטר מהאוניברסיטה את ניקולסקיה, בתו של חברך לאיגוד העם הרוסי. אני מקווה שתעזור לה…’. ניקולסקיה הוחזרה לתפקידה”.

בכלל, ולדימיר פרץ היה אדם שעמד בתוקף על דעותיו, למרות שהן היו במידה רבה מנוגדות ל "זרם המרכזי" המדעי והסובייטי של זמנו. כפי שכותב נ.ו. איזמיילוב בזיכרונותיו, "ולדימיר ניקולאייביץ' פרץ סירב בהחלטיות לקבל על עצמו תפקיד ניהולי, אפילו לזמן קצר. והסיבה לכך מובנת: ו.נ. פרץ – היחיד… שחשב שמחקר מדעי של הספרות הרוסית אפשרי רק עד קנטמיר (כולל תקופת פטר הגדול). מעבר לכך, לדעתו, המחקר המדעי פינה את מקומו לביקורת סובייקטיבית ואימפרסיוניסטית, ומדע הספרות של המאות ה-18 וה-19 היה בלתי אפשרי. הוא ראה גם בחקר פושקין כמשהו שמחוץ לתחום המדע ולכן התייחס בספקנות רבה לעבודותיהם של נ.א. קוטליארבסקי, ב.ל. מודזלבסקי ואחרים, ולבית פושקין בכללותו – לא רק בספקנות, אלא בעוינות ישירה, כאל שעשוע חסר תועלת וקל, בזבוז משאבים וכוחות מיותר".

ב-11 באפריל 1934 הוא נעצר על ידי האוגפו במסגרת מה שכונה ”פרשת הסלביסטים”. כפי שכותבים מ. רובינסון וד. פטרובסקי ”על כך ש ’פרשת הסלביסטים’ לא ממש הסתדרה, מעיד העובדה שהתיקים של שישה אקדמאים, שהוגדרו על ידי חוקרי האוגפו כ ’מרכז פוליטי’ של המפלגה הלאומית הרוסית (RNP), הופרדו ל ’הליך נפרד’: מ.ס. גרושבסקי, מ.נ. ספרנסקי, נ.ס. קורנקוב, ו.י. ורנדסקי, נ.ס. דרז'בין וו.נ. פרץ. אבל רק ספרנסקי ופרץ נעצרו. יש לציין שהשניים נעצרו רק לאחר שכל המשתתפים העיקריים ב ’קשר’ שכביכול הנהיגו כבר נשפטו”. במקביל, כמובן, שניהם הודחו מהאקדמיה ונשללה מהם דרגת האקדמאי. הנה מסמך מה שמכונה ”התיק המיוחד”: ”לקבל את הצעת האוגפו להדיח את הנאשמים בפרשת הארגון הפשיסטי הקונטר-מהפכני, האקדמאים ספרנסקי ופרץ, מהאקדמיה למדעים של ברית המועצות ולהגלותם לשלוש שנים”. ולדימיר פרץ נפטר ב-1935, בגלות, בסרטוב.

על בנו השני של גריגורי פרץ, שנקרא, כמקובל אצל נוצרים, על שם אביו גריגורי, ידוע הרבה יותר בניגוד לניקולאי. ההיסטוריון א. אבקומוב הצליח לשחזר את הקריירה שלו. גריגורי גריגורייביץ' פרץ נולד ב-1823 בפטרבורג (בדיוק שנה אחרי שאביו פרש מפעילותו ה "דקבריסטית"). ב-1840 הוא סיים את הגימנסיה ונרשם לאוניברסיטת פטרבורג (באותה עת אביו כבר היה בגלות זמן רב). בשנה השלישית הוא עזב את האוניברסיטה והתחיל לעבוד במחלקת הקומיסריון של משרד המלחמה, אך ללא משכורת. זה אומר ש "הוא נרשם לשירות". כעבור ארבע שנים הוא התפטר והתחיל לעבוד כמורה "לשפה ולספרות רוסית בבית הספר הראשי להנדסה". לאחר מכן – לימד בבית הספר לבנייה, עבד במערכת העיתון "הדואר הצפוני".

ופתאום מפנה חד בקריירה שנראתה כבר כמעט כושלת לחלוטין. מה-11 בינואר 1869 פרץ הופך לפקיד למשימות מיוחדות במשרד הפנים, ומשנת 1872 הוא כבר רשום כפקיד למשימות מיוחדות במחלקה השלישית של הז'נדרמריה (המשטרה החשאית דאז)! והוא נשאר בתפקיד זה מספר שנים. כדי להבין את המפנה המוזר והבלתי צפוי הזה בקריירה שלו, צריך להתבונן בעיון באישיותו של גריגורי פרץ. כפי שמציין אותו אבקומוב – 'בצעירותו פרץ זכה למוניטין של 'מערבי משוכנע ומעריץ נלהב של בלינסקי והרצן'. עורך הדין המפורסם א.פ. קוני נזכר בגריגורי כמדריך של אחיו – '[הוא] הביא איתו את 'הפעמון' ו'כוכב הצפון', מטיף לנו על הצורך להפיל את המשטר הממשלתי ולטבול בדם את הסדר הקיים…, דקלם לנו שירים ושירים מהפכניים, שחלק מהם למדנו בעל פה מפיו'. בשנות ה-60 של המאה ה-19 פרץ הופך לחבר בחוג של ד.ו. סטסוב. כפי שכותב ההיסטוריון 'דווקא שם נולד הרעיון להגיש לצאר בקשה לחנינה עבור העצורים במהלך המהומות הסטודנטיאליות. הניסיון לממש אותו הוביל למעצרו וכליאתו של סטסוב במחלקה השלישית'.

כנראה, באותו זמן, מסיק א. אבקומוב "פרץ נכנס לתחום הראייה של המשטרה הפוליטית". בכל מקרה, מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שב-1862 גריגורי נוסע לתערוכה העולמית בלונדון עם משימה מסוימת, (לפי עדותו של שר הפנים דאז פ.א. ולואב) "להתקרב" לגולים ולדיסידנטים הלונדוניים המפורסמים הרצן ואוגרב. מ.י. פרפר מביא ציטוטים מההתכתבות בין השגרירות הרוסית בלונדון לבין המשטרה החשאית. באחד המכתבים מדובר על פרץ כאדם ש "התנדב מרצונו לשרת את המולדת", באחר – מצוין שהשגרירות משתדלת "לקשור ולסבך את פרץ בקבלות על קבלת כספים". קרוב לוודאי, כפי שטוען אבקומוב, זו אכן הייתה "פעולת הריגול הראשונה שלו במעקב קרוב אחרי א.י. הרצן ונ.פ. אוגרב".

ופרץ ביצע אותה בהצלחה. הוא הצליח לבקר כמה פעמים בביתו של הרצן, לערוך רשימה של אורחיו הקבועים, להביא לו מאמרים ל"פעמון" ולהרשים את הרצן. הרצן יכתוב עליו מאוחר יותר: "הוא נראה אדם טוב ומשכיל מאוד". פרץ גם הצליח לברר ולדווח למחלקה השלישית על כל הדרכים להובלה בלתי חוקית של "הפעמון" המהפכני והאסור לרוסיה. "כל זה אפשר להנהגת המחלקה השלישית, – כפי שכותב ההיסטוריון, – בדו"ח הכללי לשנת 1862 לקבוע: "הזהירות דרשה להקים בלונדון את הפיקוח הסודי הקרוב ביותר הן על יוצאי הפוליטיקה והן על מבקריהם. הצעדים שננקטו בנושא זה הצליחו לחלוטין. לאדם אחד שנשלח מכאן למטרה זו הצליח לרכוש את אמון הרצן ובאקונין, שראו בו לאחר זמן מה שותף מועיל במעשה המהפכה, הסבירו לו את התוכנית שהם תכננו". עם שובו מלונדון נערך לפרץ חיפוש פומבי מיוחד במכס (כדי לא "לחשוף" את הסוכן) והחרמת מסמכים ממנו. מסמכים אלו, כפי שכותב אבקומוב, שימשו עילה למעצרים רבים והיו ראיות פיזיות במשפט המפורסם של "32". והעיקר, שלאחר כמה חשדות בבגידה, המהפכנים החליטו בכל זאת ש"פרץ, – לפי דברי הרצן, – נקי".

אז מה זה היה – ריגול מודע "נגד אויבי המולדת", או פשוט פרץ, שנתפס על ידי מחלקת הז'נדרמים על דיבור חופשי יתר על המידה וזוכר את גורלו של אביו האומלל, נבהל והפך לפרובוקטור? ההיסטוריה שותקת על כך. עם זאת, אנו יודעים כי לעיתים נדירות פרובוקטור הגיע לדרגת "פקיד למשימות מיוחדות במשרד הפנים". ההיסטוריון מ. ק. למקה מכנה את ג. ג. פרץ "סוכן-מודיע". ס. א. רייסר – "בוגד", ומוסיף כי "הביוגרפיה שלו עדיין לא ברורה מאוד. צדדים שונים שלה לא סוכמו ואפילו לא זוהו". ייתכן שפרץ היה גם זה וגם זה וגם השלישי. כפי שסבור א. אבקומוב "ג. ג. פרץ היה אחד הסוכנים הראשונים של המשטרה הפוליטית, שהוחדרו לשורות האופוזיציה הרדיקלית. פעילותו לא הסתכמה רק באיסוף מידע שטחי, אלא גם בעבודה פעילה בסביבה הנצפית. הופעתם של סוכנים סודיים כאלה סימנה את תחילתו של שלב חדש בהתפתחות החקירה הפוליטית". עם זאת, אותו חוקר, כנראה בהתחשב בהיבט זה של הקריירה של גריגורי, מטיל ספק בכנותו כאשר הוא שולח בקשה לאלכסנדר השני על "הקלה בגורלו של אבא בן 70 שלי: "לא לבן לשפוט את אביו! אני אפילו לא יודע את אשמתו…". אבל מי שהוא לא היה ואיזו תפקיד הוא שיחק בתנועה המהפכנית הרוסית, אין לנו שום סיבה לחשוד בו באי אהבה לאביו. גריגורי גריגורייביץ' פרץ מת בשנת 1883, 28 שנים לאחר מות אביו-הדקבריסט.

בכלל, ההיסטוריה של משפחה יהודית זו פעם יש לה המשך לא שמח. עוד בן של הדקבריסט המומר גריגורי פרץ, פטר, הפך לגנב ידוע בכל אודסה, ביצע "סיורים" זרים רבים, תמיד חזר מהם עם "שלל" גנוב. כפי שכותבים ו. ר. פייטלברג-בלנק וו. שסטצ'נקו בספרם "אודסה הפושעת" – "בשנת 1852 נכנס פטר פרץ בן ה-35, גנב ידוע, לאודסה. הוא היה בנו של היהודי-הדקבריסט היחיד גריגורי פרץ. פטר, אדם בעל כוח פיזי רב, הכה אסירים שלא אהב, שבר רהיטים, הצית אש ופצע שומר. דברו היה חוק בכלא". הוא נורה בעת ניסיון לברוח בשנת 1859, ארבע שנים לאחר מות אביו.

כך הסתיימה בעצב ההיסטוריה של אחד הענפים של משפחה יהודית זו. צאצאי חכמים ומרנוס, "קורעים את מסך הקיום" ונשרפים על אמונת אבותיהם, הפכו לנוכלים אודסיים, שוברי רהיטים וקורעים רק ארנקים זרים ושרשראות משלהם.

חלק שישי – מרוקו

כנראה, הענף הגדול ביותר של משפחת פרץ מאנדלוסיה, שהיגר מספרד, הגיע למרוקו. מבלי לנסות אפילו להתמזג עם היהודים המקומיים (וגם הם לא היו להוטים במיוחד לקבל את החדשים – ההבדל בתרבות ובמנטליות ביניהם היה גדול מדי), פרץ, התאגדו, קנו מהמלך מרוקו שטח אדמה גדול. הוא היה ממוקם דרומית להרי האטלס בעמק דאדס, בדיוק שם חיו הברברים. הם בנו עליו שני יישובים – דאדס, ליד המבצר בעל אותו שם ובקרבת הקסבה כמעט האגדית תלואית, הממוקמת גבוה בהרים. תלואית הפכה למרכז האזור הזה, בהדרגה מאוכלסת בצפיפות ביהודים. פרץ היו הקלאן השולט בכל האזור עד לשנת 1672, עד שעלה לשלטון מרוקו אסמאעיל אבן שריף. ביישובים אלה הם חיו בצורה קומפקטית מאוד – יוצאים מהם בעיקר רק לצורך עניינים מסחריים או עוברים לערים ומדינות אחרות כדי להפוך לרבנים שם. נישואיהם היו ברובם המכריע בתוך המשפחה.

בין נציגי משפחת פרץ המפורסמים – הרב שלמה (שלמה) פרץ, מחבר פירושים לספר הזוהר. משפחתו, שברחה למרוקו, הייתה אחת המשפחות העשירות ביותר בקסטיליה. ממרוקו הוא עבר לתוניס. בנו עבר מתוניס לאיטליה.

נכדו, יהודה אריה לאון פרץ – היה מטיף ורב מפורסם ביותר, שחי במאה ה-18. יהודה אריה לאון הגיע ליוון ושם נישא לנכדתו של התלמודיסט הידוע מיכאל כהן מסלוניקי. חייו היו מלאי הרפתקאות: הוא נקלע לטביעת אוניה, היה בשבי בנאפולי, חי בקהילות של לגהורן, ונציה, שם הפך למטיף הראשי של הקהילה האשכנזית, מחליף בתפקיד זה את קרובו – יצחק קבלרו. (אגב, הקורא החד-עין בוודאי ישים לב עד כמה יחסית היא החלוקה הזו לאשכנזים וספרדים). יהודה אריה לאון חי בפראג, קולין, אמסטרדם. הוא כתב חיבורים רבים המוקדשים לעקרונות היסוד של היהדות.

ממרוקו היו גם רבנים ידועים – הרב מסעוד פרץ מסאפי והרב יהודה פרץ מדאדס.

אהרון בן אברהם פרץ מפאס במרוקו, תלמודיסט ורב, מתיישב באי ג'רבה. באותו אי שבו בשנת 1560 טורגות רייס המפורסם הקים את מגדל האימה בורג'-אל-רוס מגולגלותיהם של חמשת אלפים ספרדים שנפלו בשבי במהלך הקרב על האי. אהרון בן אברהם חי באי זה, אליו הגיעו פעם צאצאי שבט זבולון, ואחר כך כהנים ממרוקו. הוא הסתובב במבוכים של רחובות צרים בעיר העתיקה והתפלל באותה בית כנסת עתיקה גריבה, שנבנתה על ידי יהודים לפני 27 מאות שנים – בשנת 584 לפני הספירה, ארבע שנים לאחר נפילת ירושלים בידי נבוכדנצר, ובו עדיין שמורים כתבי התורה העתיקים ביותר. אהרון בן אברהם כתב בג'רבה "בגדי אהרון", פירוש מיסטי לתורה עם פרשנות קטעים מספרי הנביאים, וכן "משחת אהרון" ופירוש לתלמוד. הוא מת לאחר שנת 1761.

כיום ישנם כ-20 אלף צאצאים של ענף פרץ ממרוקו וטורקיה, הנושאים את אותו שם משפחה, חיים בישראל. ביניהם, במיוחד, רב ושר, אחד ממייסדי מפלגת ש"ס – יצחק חיים פרץ, שנולד בקזבלנקה, חברי הכנסת יצחק פרץ (נפטר לאחרונה) ויאיר פרץ, וכן אמיר (ארמנד) פרץ, בנו של ראש הקהילה היהודית בבוג'אדה במרוקו, קפטן מילואים בצה"ל, לשעבר ראש איגוד מקצועי, ראש מפלגת העבודה ולשעבר שר הביטחון של ישראל (בשנת 2006).

חלק שביעי – סיכום

נציגי משפחה זו, כמו מרנוס, שהצליחו להימלט מרדיפות האינקוויזיציה, וגם יהודים שלא שינו את אמונתם, שגורשו מספרד, הגיעו לחופי אמריקה הלטינית, אפריקה, טורקיה, מערב ומזרח אירופה. אם ננתח את גורלותיהם של רבים מבני משפחת פרץ, החיים כיום בחמש יבשות, שלא ויתרו על אמונת אבותיהם ולא התרחקו מהקו המרכזי של המשפחה או הדומיננטה שלה, נגלה חוקיות די נוקשה. החוקיות שנחשפה היא שבמהלך לפחות שש מאות השנים האחרונות לא השתנו באופן משמעותי לא גורלותיהם של בני משפחה זו, לא תחומי הפעילות בהם הם עוסקים, לא התנהגותם החברתית, לא תכונותיהם העיקריות ושאיפותיהם. ניתן לעקוב בבירור אחר הפנוטיפ של משפחה זו, כנראה מועבר בעקביות לצאצאים במשך לפחות שלושת אלפים שנה. עדויות עובדתיות מהתנ"ך תואמות את הנתונים הידועים לנו על התנהגותם, מעמדם החברתי, נטיותיהם וכוונותיהם של בני משפחה זו, שנרשמו בתקופה מאוחרת הרבה יותר, עד ימינו. רוב הצאצאים החיים כיום וממשיכי המשפחה ממשיכים כנראה באופן לא מודע יותר מאשר מודע לבצע את המשימות או הפונקציות העיקריות של משפחה זו.

הקדשנו תשומת לב רבה לתיאור ההקשר ההיסטורי של קיום משפחת פרץ כדי להדגיש, על רקע אירועים במדינות ותקופות שונות, את העקביות בהתנהגות של נציגי משפחה זו. ניתוח כל הנתונים הללו מאפשר לנו לסכם את גורלם ופעילותם של נציגי המשפחה המסועפת הזו ומוביל אותנו למסקנות הבאות.

בישראל התנ"כית אנו רואים את שבט פרץ השולט, מלכי ישראל כריזמטיים במובן המסורתי, המארגנים את העם הזה ומובילים אותו לשגשוג פוליטי, כלכלי ורוחני.

בספרד ובאמריקה הלטינית, משפחת פרץ הופכת לאחת המשפחות החזקות ביותר מבחינה כלכלית בממלכה, ולאחר מכן גם במושבות. בה בעת, הם מחזיקים במידה מספקת של יכולת הסתגלות והישרדות – הם מתקיימים לצד המורים, הוויזיגותים, השליטים הנוצרים של חצי האי, והילידים של דרום אמריקה. למרות שהם מחזיקים בכוח עצום, נציגי המשפחה הזו וצאצאיהם אינם מאבדים את האוריינטציה החברתית שלהם – החל ממאמצים להקל על גורל עמם ועד לדאגה לעמים אחרים שהושפלו תחת המשטר הקולוניאלי; משימה כמעט משיחית זו ניתן לראות בגורלם של נציגים שונים של המשפחה הזו.

בפולין ובאימפריה הרוסית, בני משפחת פרץ ממשיכים למלא את אותם ""תפקידים"". הגאונות הכלכלית של אברהם פרץ ברוסיה ואלפרד פרץ בפולין משתלבת עם תוכניות משיחיות להעברת יהודים לארץ ישראל ופעילות מהפכנית להקלת החיים ברוסיה. פריחת הספרות ביידיש ביצירתו של יצחק לייב פרץ משתלבת עם פעילותו של ולדימיר פרץ לפיתוח הספרות הרוסית.

במרוקו, השושלת הספרדית רבת ההשפעה, שהחלה חיים חדשים ""מאפס"", לא נטמעה גם בסביבה החדשה. הם עמדו בראש קהילות, היו מנהיגים כלכליים ורוחניים של היהדות המקומית. הם נשאו תכונה זו לאורך מאות שנים, וכשחזרו לישראל, לא איבדו אותה. אין כמעט שושלת יהודית אחרת שבתקופה כה קצרה של מדינת ישראל, הניבה מספר כה רב של שרים ופוליטיקאים בעלי אוריינטציה חברתית.

החוקר הישראלי דוד פרץ מציין בצדק כי לאורך כל התקופות ההיסטוריות, משפחה זו התאפיינה בתכונות כמו שאיפה לכוח, רצון עז להשיג משהו בחיים, להיות הטוב ביותר, וכן עצמאות, אי-תלות ופרקטיות. אנו יכולים להוסיף כי אצל בני משפחת פרץ, איזון עדין בין אופורטוניזם לחובה מתקיים לצד תחושת צדק מחודדת.

ואכן, כאשר מתבוננים בגורלות ובאופיים של נציגי ענפים שונים של משפחה מרובת צאצאים זו, החיים בחמש מאות השנים האחרונות בסביבת תרבויות ועמים שונים, ללא קשר לקרבה המשפחתית וכמובן למרחק הגיאוגרפי ביניהם, אנו יכולים לקבוע כי הפנוטיפ של המטא-שבט המשפחתי לא עבר שינויים משמעותיים בתקופה זו. מעניין, אגב, שבני משפחת פרץ כמעט תמיד (למעט מקרים יוצאי דופן) בחרו להגשים את עצמם בלא יותר מארבעה תחומי פעילות. אלה כוללים ותמיד כללו בעיקר:

• פיננסים או מסחר (פיננסיירים, אנשי עסקים מפורסמים, בנקאים),
• פעילות ציבורית (מנהיגים או ראשי קהילות, פקידי ממשלה בכירים), וכן
• פעילות מחקרית וספרותית (רבנים-תיאולוגים ידועים, חוקרים ובפרט, סופרים עם השקפות פילוסופיות וחברתיות מובהקות).

ובכן, כפי שאנו רואים, חברי משפחה מפורסמת זו חותרים בעקשנות להשגת המטרות שהציבו לעצמם, ללא קשר למצב ההיסטורי בו הם חיים. כפי שנאמר אצל קושנר – ""זמנים לא בוחרים, בהם חיים ומתים. כל מאה היא מאה של ברזל…"". אפילו כשהפכו לאנוסים, ברוב המכריע של המקרים הם חזרו ליהדות בהזדמנות הראשונה. בניתוח מעמיק יותר של הביוגרפיות שלהם, ניתן להבחין כי השאיפה מסוימת לפרוץ מהמסגרות הקיימות סביבם, לפרוץ (לפרוץ) מעבר לגבולות האפשרי או מה שנראה כגזירת גורל, נשארה לנצח תכונה דומיננטית או ייעוד של נציגי משפחה זו.