שורש וגורל

תולדות משפחת אייכנבאום הן ייחודיות, כמו תולדותיה של כל משפחה יהודית. אך נתחיל בשם המשפחה עצמו, למרות שאינו שם המשפחה המקורי של המשפחה הזו. אייכנבאום – בתרגום מגרמנית פירושו "עץ אלון". שם משפחה זה היה נפוץ בתחילת המאה ה-19 בערים ועיירות כמו לוקוב, סיידלץ, חלם, לובלין, רדום, פינצ'וב, בדז'ין, ורשה. היום ננסה לעקוב אחר אחד מענפי שם המשפחה הזה, שגורלו התפתח באופן מפתיע ומורכב. דרך זו, מהשכלה ועד התבוללות, עברו משפחות יהודיות רבות, שבימינו כבר מזמן נטמעו בזרם של עמים אחרים.

אז נתחיל עם יעקב אייכנבאום, שנולד בשם יעקב גלבר. הוא נולד ב-12 באוקטובר 1796 בגליציה בעיירה קריסטינופול (שלימים שונה שמה לצ'רבונוגרד) והוכר כילד פלא מוחלט. כפי שכותבים ב "ברוקהאוס ואפרון": "כילד, יעקב עורר התפעלות ביכולותיו הפנומנליות; בגיל שנתיים הוא כבר קרא בחופשיות בעברית עתיקה, בגיל ארבע הוא ידע את חמשת חומשי התורה".

אביו, משה גלדר בן יוסף, שנולד בזמושץ', עיר ליד לובלין שעברה לאימפריה הרוסית לפי הסכם נוסף, קיבל החלטה יוצאת דופן אפילו לאותם זמנים – הוא לא רק שידך את בנו בן השמונה, מה שהיה די נפוץ, אלא בעיקר שלח אותו לחינוך אצל חותנו לעתיד. מה, אילו נסיבות גרמו למעשה מוזר כזה, ההיסטוריה שותקת.

החותן לעתיד, חוכר (מתווך), חי ליד העיירה אורחובה, בווהלין. יעקב הגיע למשפחה נוקשה, אורתודוקסית ומתנגדת בתוקף לכל רוחות חדשות או לכל מה שחרג ממעגל הידע המקובל. הנער, כנראה, לא רק היה סקרן מאוד, אלא בעל אופי מורכב, תמיד ניסה לעמוד על שלו. די מוקדם הוא התחיל ללמוד תלמוד ותוך כדי לימודו, התוודע ליסודות המתמטיקה. הצמא לידע הוביל אותו להרחבה גדולה יותר של מעגל הידע המקובל. מה שנקרא "מדעים חילוניים" משך אותו יותר ויותר. תשוקה מוזרה כזו לא עוררה הנאה מצד משפחת החותן. כל זה הסתיים בכך שיעקב נאלץ להתגרש מאשתו, ועבורו החלו שנים של נדודים.

בשנת 1815, בגיל 19, הוא חזר למולדת אביו, לזמושץ'. הוא סוף סוף הגיע לאן ששאף במשך שנים רבות. העניין הוא שבזמושץ' של אותה תקופה היה חוג של פעילי ההשכלה, שהיתה אז מאוד אופנתית, המכוונים להשכלה הברלינאית ברוח בית הספר של מנדלסון, אחד מאבות ההשכלה. על ההשכלה נכתבו מאות, אם לא אלפי עבודות. פעילי ההשכלה המפורסמים עסקו בחינוך או בלימוד של מה שנקרא "מדעים חילוניים או אירופאיים" תוך כדי תמיד, בכל מקרה, ברוב המכריע, הזדהות עצמית עם העם היהודי. הצמא שלהם לידע הוביל אותם ללמוד לא רק "מדעים יהודיים", אלא גם תרבויות, היסטוריה, שפות של העמים סביבם. אבל באיזושהי אירוניה מוזרה של הגורל או דווקא, בשל החוקיות שלו, דווקא ילדיהם או נכדיהם ברוב המקרים או הפכו לתומכי התבוללות, או פשוט עזבו את יהדותם על ידי הטבלה, מעבר לקתוליות, אורתודוקסיה או קבלת הפרוטסטנטיות. וצאצאיהם בדרך כלל התרחקו מאוד מהיהדות.

בחזרה לגיבור שלנו, יש לציין שבהמשך הוא יהפוך ל "משכיל" ו "רציונליסט" מפורסם, כלומר תומך ברעיון של הסבר רציונלי לתורה. בזמושץ' יעקב התחתן בשנית ושם לראשונה התוודע ברצינות לתנועת ההשכלה. הוא למד מתמטיקה, גרמנית, פילוסופיה וצרפתית. בשנת 1819 הוא תרגם את "היסודות" של אוקלידס לעברית, אך לא הצליח לפרסם עבודה זו – לא היה לו כסף. בזמושץ' הוא גם שינה את שם משפחתו לאייכנבאום. במשך מספר שנים הוא "מוכבד במשפחה מרובת ילדים, נדד בערים שונות, מתפרנס משיעורים פרטיים". בשנות שהותו באומן הוא התקרב מאוד להירש בר הורביץ, שלימים נודע כפרופסור באוניברסיטת קיימברידג' בשם – הרמן ברנרד, "אחד מחלוצי ההשכלה האירופאית בקרב יהודי רוסיה, סופר ומחנך".

בשנת 1835, כשהגיע לאודסה, יעקב, עכשיו כבר אייכנבאום, פתח בית ספר יהודי פרטי (על פי עקרון בתי הספר הגרמניים הפרטיים). אך מיזם זה לא החזיק מעמד זמן רב. כל הזמן הזה הוא כותב ומנסה להתפרסם. בקובץ השירים שלו "קול זמרה", שהצליח לפרסם בשנת 1836 בלייפציג, מודפסים שיריו. מבקרים כתבו על זה כ "תחייה של שירה חדשה בעברית". בהתלהבות התקבלה על ידי הביקורת הפואמה שלו "ארבע עתות השנה". היצירה הגדולה ביותר שלו, כנראה, היא אחת הפואמות המוזרות ביותר – הפואמה "הקרב", שפורסמה בלונדון בשנת 1840 ותורגמה לרוסית כעבור 7 שנים. מהות הפואמה הזו היא שיעקב אייכנבאום, שחמטאי מצוין, "מתאר בשירים משחק שחמט בצורת קרב". למעשה, פואמה זו היתה לא רק, כפי שכתבו המבקרים "בזכות אלגנטיות הצורה וחיות הדימויים שלב משמעותי בהתפתחות השירה העברית החדשה", אלא גם ספר לימוד למשחק השחמט. הוא כתב עוד מספר פואמות גדולות. כמתמטיקאי הוא משך תשומת לב בוויכוח שלו עם ש.ד. לוצאטו לגבי מקום לא ברור אצל אברהם אבן עזרא. סנסציה עורר הוויכוח שלו עם המתמטיקאי הצרפתי פרנקר. הוא גילה טעות בחישובים של פרנקר, כשתרגם את הקורס המפורסם שלו לעברית. אבל עם כל זה מצבו החומרי היה קשה מאוד. כפי שכותבים היסטוריונים "סובל ממחסור קיצוני", יעקב פנה בשנת 1843 לי.ב. לוינזון, "המנדלסון של יהודי רוסיה", בבקשה שיפעל עבורו למשרה באחד מבתי הספר הממשלתיים שנפתחו.

לבסוף, נדודיו האינסופיים הסתיימו – הוא מונה למפקח בית הספר היהודי בקישינב, ומשנת 1850 ועד מותו שימש כמפקח בית המדרש לרבנים בז'יטומיר. שנון, קל, חברותי הוא זכה לפופולריות רבה לא רק בקרב תלמידיו, אלא גם בקרב בני דורו בכלל. עם זאת, מחברי המאמר באנציקלופדיה של ברוקהאוס ואפרון מציינים בצער: "התנאים הלא מועילים של תקופת המעבר לא נתנו לו אפשרות לפתח באופן נורמלי את כישרונותיו היוצאים מן הכלל.". בזמן הזה, כפי שאנו יודעים, התנהל מאבק רציני בין האורתודוקסים והחסידים לבין פעילי ההשכלה. באותו זמן התנהלה גם מלחמה בין האורתודוקסים והחסידים. בכלל נדירות התקופות שבהן יהודים לא נלחמו זה בזה. ולצערנו, לעתים קרובות מאוד, דרכי המאבק לא תמיד היו אצילות. למען ההגינות יש לומר שכפי שכותבת על יעקב אייכנבאום עוד אנציקלופדיה אחת הוא "נהנה מכבוד כללי בסביבה היהודית ואף פעם לא הכפיש את עצמו בניסיונות לפתור מחלוקות פנים-יהודיות בעזרת הממשלה הרוסית". יעקב אייכנבאום – משורר ומתמטיקאי נפטר בקייב ב-27 בדצמבר 1861.

בהמשך שחזור קו היוחסין של משפחתו, אנו מתעכבים על בנו, שאנו מכירים בשם מיכאל. סביר להניח שהוא נקרא על שם סבו של משה. כפי שאנו יודעים מ ""ספר הזיכרון של מחוז וורונז'"" בשנת 1890 עבר ל-זמליאנסק שליד וורונז' ""הרופא מיכאל יעקב אייכנבאום"", שנולד ב-1853, בנו של מפקח בית הספר הרבני בז'יטומיר. אנו יודעים עליו שהוא נישא לנדז'דה דורמידונטובנה גלוטובה האורתודוקסית, ילידת 1858, בתו של האדמירל גלוטוב. אנו גם יודעים עליו שהוא התנצר. למה זה היה קשור? להשכלה? לאהבה? לאפשרות תעסוקה יוקרתית? אין לנו תשובות לשאלה זו. אשתו הייתה, כפי שכותבים עליה היסטוריונים, ""אחת הנשים הראשונות ברוסיה שהפכה לרופאה מוסמכת"". מיכאל עצמו שירת כרופא ""במחלקת הרכבות"". בשנת 1900 עברה המשפחה לוורונז'. מיכאל נפטר במהלך המהפכה הרוסית, בשנת 1917.

בוורונז' גדלו שני בניו – וסבולוד ובוריס. וסבולוד היה הבכור, הוא נולד ב-1882, בוריס היה צעיר ממנו בארבע שנים. שניהם סיימו את הגימנסיה בוורונז'. ומכאן דרכיהם נפרדו.

וסבולוד נרשם לפקולטה למשפטים באוניברסיטת סנט פטרסבורג ושוקע ראשו ורובו בתנועה המהפכנית האופנתית אז. לפי זכרונות בני התקופה, ""ומי מהסטודנטים אז לא היה מהפכן?"" ב-1905, בגיל 23, הוא מצטרף למפלגה הרדיקלית והלוחמנית ביותר באותה עת (אם לא נחשיב כמובן את הקבוצה הקטנה של שוליים שהתאחדו סביב אוליאנוב) למפלגת הסוציאליסטים המהפכנים – האס"רים.

באותה שנה מגיע אליו אחיו הצעיר בוריס לסנט פטרסבורג, בכוונה להירשם לאקדמיה הצבאית לרפואה. אך במהלך מהפכת 1905 האקדמיה סגורה, ובוריס נרשם למחלקה הביולוגית של בית הספר הגבוה החופשי ע"ש פ.פ. לסגפט. אמנם, מיד בוריס מחליט לשנות את גורלו ולהקדיש אותו למוזיקה. בינואר הוא נרשם לבית הספר למוזיקה של פרופסור רפגוף ובמקביל לומד פסנתר, כינור ושירה. ובסתיו שוב משנה החלטה ונרשם למחלקה הסלאבית-רוסית, ואחר כך גם לרומאנית-גרמנית של הפקולטה להיסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטת סנט פטרסבורג.

כעבור שנתיים ב-1907 נעצר אחיו הגדול וסבולוד ונשפט לגלות נצחית בסיביר בגין השתתפות ב"אקסים" (הפקעות – ""שוד בשם רעיונות מהפכניים"" שהיו נפוצים אז).

בוריס באותה עת מפרסם את מאמרו הראשון – ""פושקין המשורר ומרד 1825 (ניסיון למחקר פסיכולוגי)"".

כעבור שנה וסבולוד בורח בדרך לגלות, ועובר באופן בלתי חוקי לצרפת.

ב-1909 אחיו הצעיר עוזב את לימודי המוזיקה המקצועיים כדי להקדיש את עצמו לחלוטין לפילולוגיה וכותב מאמרים על הפואטיקה של דרז'אבין וקרמזין.

בשנת 1911, לאחר חשיפתו של אחד ממנהיגי מפלגת האס"רים, הפרובוקטור אזף, על ידי הפובליציסט המפורסם בורצב, וסבולוד עוזב את המפלגה והופך לאנרכיסט-קומוניסט ולאחד ממארגני התנועה האנרכיסטית הרוסית בחו"ל.

בוריס באותה שנה חוזר שוב למחלקה הסלאבית-רוסית, חווה ""עניין יוצא דופן וחי בשפה הרוסית ובסלאביות בכלל"". כעבור שנה בוריס מסיים את האוניברסיטה. בשנים 1913-1914 מאמריו מתפרסמים בכתבי עת רבים, הוא עורך סקירה של ספרות זרה בעיתון ""רוסקאיה מולבה"". יוצאים לאור מאמריו ""על המיסטריות של פול קלודל"", ""על צ'כוב"", מתפרסמים תרגומיו מצרפתית. הוא אחד המשתתפים הפעילים ביותר בחיי הספרות של סנט פטרסבורג: הולך לישיבות ""גילדת המשוררים"" של גומילב, לערבי הפוטוריסטים, מתווכח בעיתונות עם מרז'קובסקי, מכריז על חיפוש ""שלמות תרבותית"".

האח הבכור וסבולוד מצטרף ב-1914 למפלגת האנרכיסטים-סינדיקליסטים.

את בוריס באותה עת מזמינים ללמד בגימנסיה של י. גורביץ'. הוא כותב ""על עקרונות לימוד הספרות בבית הספר התיכון"".

מתחילה מלחמת העולם הראשונה. וסבולוד – חבר בקבוצות האנרכיסטיות הרוסית והצרפתית בפריז, משתתף ב ”"ועדת הפעולה הבינלאומית"”. באוגוסט 1916 הוא נעצר בגין תעמולה אנטי-מיליטריסטית ונכלא במחנה ריכוז. הוא מבצע בריחה ומגיע לארצות הברית. ביולי 1917, מיד לאחר המהפכה, הוא חוזר לרוסיה. מיד הוא הופך לחבר ב ”"איגוד התעמולה האנרכו-סינדיקליסטית"” של פטרוגרד ולאחד מעורכי העיתון שלו ”"קול העבודה"”. באוקטובר הוא כותב: ”"שואלים אותנו… איך אנחנו מתייחסים להתקוממות אפשרית של ההמונים עם הסיסמה ’'כל הכוח לסובייטים'’, והאם ניקח בה חלק… אנחנו לא יכולים שלא להיות יחד עם ההמון המהפכני, גם אם הוא הולך לא בדרכנו… גם אם אנחנו צופים כישלון של ההתקוממות. אנחנו תמיד זוכרים שאי אפשר לחזות מראש את הכיוון והתוצאה של תנועת המונים. ואנחנו רואים את חובתנו להשתתף בתנועה כזו, תוך שאיפה להכניס לתוכה את התוכן שלנו, את הרעיון שלנו, את האמת שלנו"”. וסבולוד מפרסם מאמר תוכנית ”"לנין והאנרכיזם"”. הנה ציטוט ממנו: ”"דרכו של המרקסיזם עוברת בהכרח דרך המדינה, הכוח הפוליטי והדיקטטורה הפוליטית. דרכו של האנרכיזם עוברת דרך ארגון עצמאי של ההמונים… המהפכה הרוסית, מההתחלה, הלכה באופן ספונטני בדרך האנרכיסטית"”. בתחילת מרץ 1918 הוא מארגן יחידת פרטיזנים ובראשה יוצא לחזית ”"להגנת מהפכת אוקטובר מפני התקדמות הגרמנים"”.

האח הצעיר בוריס באותה עת מתחיל ללמד באוניברסיטת פטרוגרד, לעתיד לנינגרד. הוא, כפי שכתבו פעם, ”"מתקרב לחברי אופויאז"”. אופויאז הוא ראשי תיבות של החברה לחקר השפה הפואטית. חברה זו הייתה אוונגרדית ומהפכנית לחלוטין, אך לא במובן החברתי אלא הספרותי. מה יכול היה וסבולוד לומר לצעירים אלה? אולי הוא יכול היה לחזור על המשפטים של באבל ”"הפסיקו לעשות סקנדלים ליד שולחן הכתיבה שלכם ולגמגם בפני אנשים. דמיינו לרגע שאתם עושים סקנדלים בכיכרות ומגמגמים על הנייר. אתם נמר, אתם אריה, אתם חתול"”. אבל, לפי זכרונותיו של בוריס, באנשי אופויאז ”"התעורר ומשך דווקא מה שראיתי כמשיכה לתרבות חדשה, לסדר חברתי חדש"”. זו הייתה הקבוצה המפורסמת של מה שנקרא ”"פורמליסטים"” – אוסיפ בריק, יורי טיניאנוב, ויקטור שקלובסקי, רומן יאקובסון… כל השמות שבהמשך יצרו את תיאוריית הספרות הרוסית. כל האנשים שבהמשך יזכירו להם את ”"עברם הפורמליסטי"”. למעשה, המניפסט האמיתי של אופויאז היה מאמרו של אייכנבאום ”"איך נעשה ’'המעיל'’ של גוגול"”. ובקרוב בוריס מתחיל לכתוב את הטרילוגיה המפורסמת שלו על לב טולסטוי.

וסבולוד נוסע לאוקראינה ונלחם בשדות הקרב של מלחמת האזרחים. לשם משפחתו אייכנבאום הוא מוסיף את הכינוי המהפכני-רומנטי – וולין. בסתיו הוא משתתף בהקמת הקונפדרציה של הארגון האנרכיסטי באוקראינה. בשנת 1919 הוא הופך לחבר במזכירות שלה ולאחד מעורכי העיתון 'נבאט'. עד מהרה הוא הופך לבן בריתו הקרוב ביותר של נסטור מחנו, סגן יו"ר המועצה הצבאית-מהפכנית של צבא המורדים, ראש מחלקת התרבות וההסברה שלו ואחד האידיאולוגים הראשיים של תנועת מחנו. אגב, מחנו היה כנראה המפקד הצבאי היחיד באותה תקופה מבין כל האדומים, הלבנים, הירוקים והצהובים, שהוציא להורג את אנשיו ואת אנשי האויב בגלל פוגרומים נגד יהודים. כפי שכותב אחד מחוקרי האנרכיזם הבולטים בימינו, ההיסטוריון משה גונצ'רוק: 'וולין-אייכנבאום כונה 'עמוד התווך של האנרכיה', הוא היה למעשה 'המנהיג האינטלקטואלי של תנועת מחנו'. שמו של וולין-אייכנבאום מהדהד ברחבי רוסיה דאז בשווה לזה של מחנו. בדצמבר 1919 וסבולוד מפרסם בעיתון הצבא 'שליאח דו וולי' מאמר בשם 'בושה', המכוון נגד רגשות אנטישמיים בקרב המורדים. וסבולוד כונה 'האידיאולוג של תנועת מחנו'. הוויכוחים שלו עם מחנו בנושאים תיאורטיים ומעשיים היו ידועים לכל. בשלב מסוים הוא אפילו התפטר בגלל אי-הסכמה עם נסטור.

בוריס, האח הצעיר, באותה עת, בשנת 1920, מתחיל לעבוד במכון הממלכתי לתולדות האמנות, שם הוא מקבל את התואר דוקטור לפילולוגיה, ולאחר מכן גם פרופסור.

בינואר של אותה שנת עשרים, וסבולוד נעצר בעיר קריבוי רוג על ידי 'רשויות השלטון הסובייטי' ובמרץ מועבר למוסקבה. הוא יושב בכלא במוסקבה חצי שנה, אך לאחר הסכם בין הבולשביקים למחנובצים הוא משוחרר. כעבור חודשיים, ב-25 בנובמבר, הוא נעצר שוב, הפעם בחרקוב, בגלל הכנת כנס אנרכיסטי. שוב הוא נעצר ומובל למוסקבה. אך לבקשת נציגי הקונגרס של האינטרנציונל האדום של האיגודים המקצועיים על שם מועצת הקומיסרים העממיים, הוא משוחרר שוב וב-5 בינואר 1922 מגורש לחו"ל יחד עם עשרה אנרכיסטים נוספים. כפי שכותב משה גונצ'רוק, 'לפי סיפורו של הבלשן הסלאבי הישראלי הבולט אילייה סרמן (ירושלים), ערב גירושו של וולין מרוסיה הסובייטית בשנת 1922, הוא בא להיפרד מאחיו והם דיברו כל הלילה. בין היתר, וולין אמר: 'אם אלה יתחילו לספר על זוועות המחנובשצ'ינה – אל תאמין למילה אחת'.

בוריס פרסם באותה עת מאמר אחר מאמר, ופעילותו הספרותית והפילולוגית זכתה להכרה גוברת. הוא יצר עבודות יסוד על לרמונטוב, על טולסטוי, כתב מאמר תוכנית ""תיאוריית השיטה הפורמלית"", וטען שהספרות בלתי נפרדת מאישיות הסופר, ושהפילולוגיה חייבת להפוך לספרות. בהדרגה הוא הפך להיסטוריון ספרות מוכר ומוערך יותר ויותר. ולפתע, באופן בלתי צפוי בשנת 1924, כאילו נזכר באחיו, הוא מתוודה בפני שקלובסקי במכתב: ""ההיסטוריה עייפה אותי, ואיני רוצה ואיני יודע לנוח. יש לי געגועים למעשים, געגועים לביוגרפיה"". באותה שנה הוא כותב מאמר על סבו יעקב אייכנבאום, ושנה לאחר מכן כותב ביומנו: ""העבודה המדעית מהסוג הישן אינה מושכת – משעממת ולא נחוצה. על העבודה הפדגוגית אין מה לדבר – צריך לעזוב אותה, להשאיר רק חוג של תלמידים קרובים. השאלה עומדת בכל חריפותה ופשטותה – מה עלי לעשות בחיי מעתה? לאן להפנות את הטמפרמנט, השכל והכוחות שלי?"". באותה עת וסבולוד בפריז מופיע בארגונים אנרכיסטיים וגם כותב, כותב, כותב…

בוריס כותב ביומנו על חייו – ""הספרות לא הייתה מתוכננת בו"". כפי שמציינת האנציקלופדיה היהודית – כל חייו בוריס חש ""קשר גנטי רוחני עם סבו היהודי"", – ""חוק התורשה … הוביל אותי … לפקולטה להיסטוריה ופילולוגיה"". הוא עובד ללא לאות. הוא כותב על סלטיקוב-שצ'דרין, על פולונסקי, מפרסם ספר שלא זכה להכרה ""מסלול לאלמוות. חייו וגבורתו של אציל צ'וכלומה והלקסיקוגרף הבינלאומי ניקולאי פטרוביץ' מקרוב"".

ביומנו הוא כותב: ”"אני לגמרי לבד"”. על פי עדותו של שובינסקי, המובאת על ידי א. גורדון ”"בשנת 1937 אייכנבאום היה מתקשר מדי בוקר לבתו, ובעודו מודיע שהוא חי וחופשי, היה אומר את המילה ’"חסר"’ או ’"יתר"’ (כמעט כל לילה היו באים לעצור מישהו משכניו הספרותיים בדירה)"”. שובינסקי מציין שבאווירת הפחד הגורלי מפני השלטון, אייכנבאום היה בין המעטים שהצליחו ”"להימנע מאסון, תוך הימנעות מחרפה"”.

וסבולוד באותה עת בפריז מתקרב שוב למחנו ואז רב איתו. מחנו מת בשנת 1934, ורכלנים מפיצים בעקשנות שמועות על רומן בין וסבולוד לאלמנתו – גלינה קוזמנקו (שאחרי מלחמת העולם השנייה מצאה את עצמה שוב ברוסיה יחד עם בתה, נכלאה כמובן במחנה (האם קיבלה שמונה שנות מאסר, הבת – חמש שנות גלות), אחרי מות סטלין – קיבלה חנינה, את שנותיה האחרונות בילתה בעיר הקזחית ג'מבול, שם נפטרה ב-1978, ובתה מנסטור מחנו – ילנה מיחננקו, נפטרה ברוסיה לא מזמן, בשנות ה-90 של המאה ה-20). וסבולוד הפך לעורך וגם כתב הקדמה והערות לשני כרכים של ספרי מחנו, שפורסמו לאחר מותו. במהלך מלחמת האזרחים בספרד הוא שיתף פעולה באופן פעיל עם אנרכיסטים ספרדים. בתחילת מלחמת העולם השנייה הוא הסתתר בצרפת והשתתף בקבוצות המחתרת של המאקי. הוא נפטר בשנת 1945.

בוריס המשיך לעבוד על ספרים על טולסטוי, כפי שכותבת האנציקלופדיה הרוסית ”"בראותו בעבודה זו ’'הצלה ומרפא'’ מהאירועים הנוראים בחיים הציבוריים"”. כפי שמציינת האנציקלופדיה היהודית ”"בשנת 1949, במהלך המסע נגד קוסמופוליטים, סבל מרדיפות, פוטר מהאוניברסיטה ומבית פושקין ובמשך חמש שנים נשללה ממנו כל אפשרות לעבודה מדעית וספרותית"”. עבודותיו כמעט הפסיקו להתפרסם. הוא עבר מחלת לב קשה. הוא נפטר בלנינגרד, 14 שנים אחרי אחיו הבכור, בנובמבר 1959. לפי דברי המבקר זולוטונוסוב ”"הוא תמיד היה מכוון למוטיב הטרגי של זרות, חוסר נחיצות, בדידות, שוליות ואי-התאמה, בהרגישו כך גם בילדותו בוורונז' וגם בנעוריו בפטרבורג"”. ”"היית צריך לחיות בתקופת פושקין או בסלונים המוסקבאיים של תקופת צ'אדייב, הרצן, בלינסקי. אז היית כבר מזמן נציג הדמוקרטיה המהפכנית, ולא אפיפיור האופויאז. אגב, ההיסטוריה תשפוט מה טוב יותר ומה פחות"”, – כתב לבוריס חברו יוליאן אוקסמן, כשחזר מהמחנות.

שני האחים רכשו לעצמם מוניטין עולמי במהלך חייהם. הבכור הפך לאחד האנרכיסטים המפורסמים ביותר בתקופתו, והצעיר – לאחד מחוקרי הספרות הידועים ביותר בה. האם הם חשו את עצמם כיהודים? קשה לענות על שאלה זו. בכל מקרה, ואין לנו שום ספק בכך, כולם סביבם ראו בהם יהודים, מנסטור מחנו ועד יוסף סטלין, ההוגה של עניין ""הקוסמופוליטים חסרי השורשים"".

לוסבולוד נשארו שלושה בנים – איגור, יורי ולאו. איגור, כפי שנזכרת הסופרת יבגניה טרטוטה, "שירת במדגסקר. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הוא יחד עם חברו גנב מטוס וטס לסומליה, לבסיס הצבאי הבריטי בג'יבוטי, כדי להצטרף לתנועת ההתנגדות של הגנרל דה גול. בשנת 1943 איגור אייכנבאום במסגרת טייסת 'נורמנדי-נימן' חזר שוב לרוסיה. כפי שכתוב באתר מוזיאון 'נורמנדי-נימן', שהוקם באחד מבתי הספר במוסקבה: 'לאחר שהצטרף לגדוד בספטמבר 1943, הוא השתתף במבצעים התקפיים רבים של הצבא הסובייטי. הוא סיים את המלחמה בדרגת סגן משנה. איגור אייכנבאום קיבל עיטורים רבים צרפתיים וסובייטיים'. באחת ההתקפות האוויריות הגרמניות הוא נפגע מהלם קרב וכמעט התחרש. לא מזמן איגור חי ליד מרסיי והיה המזכיר הכללי של אגודת הוותיקים של טייסת 'נורמנדי-נימן'.

בנו של בוריס, ""נער גאון"", נפל בחזית, בתו אולגה, ספרנית במקצועה, הפכה לסופרת, היא נפטרה לא מזמן בשנת 1999, נכדתו ליזה שאחריה, כפי שכותבים העיתונאים ""חיזרו – גם הגאון יוסף ברודסקי, וגם סרגיי דובלטוב שאין שני לו, וגם הבמאי לאוניד קביניחידזה, ורבים אחרים"", התחתנה עם השחקן אולג דאל, היא נפטרה בשנת 2003.

אלה הגורלות העיקריים של בני המשפחה היהודית הזאת. אגב, אם נחזור להתחלה, לאותה תקופה שבה האייכנבאומים עדיין לא היו אייכנבאומים, אלא היו גלברים מזמושץ', אנחנו יכולים לעקוב אחר וקטור אחר של תחומי עניין, אך גם הוא ציבורי ומחקרי. הגלברים הפכו לציונים ידועים מגליציה, השתתפו ביצירת האנציקלופדיה יודאיקה, האנציקלופדיה של התפוצות, כתבו עבודות רבות על ההיסטוריה היהודית של גליציה, פולין, אוסטריה ובוקובינה, וצאצאם, נתן מיכאל גלבר, הפך ל ""אחד מאבות הגנאלוגיה היהודית"".