מאיפה מגיעים גאונים

שמו של פרנץ קפקא, גאון שלדעתנו עדיין לא זכה להערכה הראויה, אינו אומר הרבה לרוב הקוראים הלא מתוחכמים.

שמו, אצל הרוב המוחלט של אלה שקראו או רק שמעו עליו, מעורר התקף של עצבות, אסוציאציות עם משהו קודר, לא מובן, לא הגיוני או במקרה הטוב, מזכיר עומקים סודיים של התת-מודע.

עם זאת, שמו של סופר זה הוא ללא ספק אופנתי ואף קורא המכבד את עצמו לא יוכל להודות שלא קרא את פרנץ קפקא, אפילו אם, לאחר שנתקל בסיפור הראשון, סגר את ספרו של מחבר מדהים זה לתמיד.

יחד עם זאת, או ליתר דיוק, למרות כל היחס הסותר של הקהל הקורא לסופר זה, אנו יכולים לטעון ללא ספק שפרנץ קפקא הוא לא רק סופר גאוני, אלא גם, ללא ספק, אחד מהנביאים היהודיים הייחודיים של מה שמכונה ""העת החדשה"".

כסופר, הוא חולל מהפכה מושלמת בחשיבה ובספרות, חושף את תחתית התודעה, וכנביא טרגי (האם היו לנו נביאים אופטימיים?) צעק לכולנו על האימה של העת החדשה האירופאית, שהציביליזציה האירופאית המודרנית עדיין גאה בה כאחד מהישגיה המרשימים ביותר. האסון היהודי שהאירופאים (או ליתר דיוק, הגרמנים בהסכמה שבשתיקה ובהשתתפות של עמים אירופאיים אחרים) ערכו לנו היה רק המשך סיוטי והגיוני של האימה שקפקא צעק עליה.

אז מאיפה מגיעים גאונים ומאיפה הגיע פרנץ קפקא? במחקר זה ננסה להסתמך על אמירות ועבודות של הביוגרפים שלו, במיוחד כאלה בולטים כמו קלוד דוד, מקס ברוד ואליאס קנטי, חבריו, קרוביו, מכריו והנשים שאהבו אותו.

פרנץ עצמו הבחין היטב בשני קווי משפחה בתוכו. והראשון, זה ללא ספק – הענף של קפקא, המאופיין, לדעתו, ב ""כוח, בריאות, תיאבון טוב, קול חזק, כישרון דיבור, שביעות רצון עצמית, תחושת עליונות על כולם, התמדה, חוש הומור, ידע אנושי ואצילות מסוימת"". נציין, בסוגריים, כמה תכונות חיוביות, אפילו מעולות, מייחס פרנץ עצמו למשפחה זו – למרות שדווקא עם קרובים אלה ובראש ובראשונה, עם אביו הרמן קפקא, יחסיו היו מורכבים, שלא לומר נוראיים. קרובים אלה מעולם לא יכלו להבין אותו, והוא אותם.

הענף השני – קו המשפחה האימהי של משפחת לוי, שאותו הוא מאפיין בתכונות מעט שונות, מלבד אותה ""התמדה"", פשוט הפוכות לחלוטין – ""רגישות, תחושת צדק, דאגה"". יחד עם זאת, ב ""מכתב לאב"" המפורסם שלו, שכפי שכותב הביוגרף, ""הוא, אגב, מעולם לא קרא"", הוא מצהיר בגלוי על עצמו, אפילו מתעקש על כך, דווקא כלוי, לכל היותר, ""עם בסיס מסוים של קפקא"".

מי הם אותם קפקא? ומה משמעות שם המשפחה שלהם? התשובות לשתי השאלות האלה די פרוזאיות. נתחיל באחרונה. כפי שהחוקרים מתעקשים – ""שם המשפחה קפקא הוא בבירור צ'כי בצלילו: קפקא – זה עורב, והעורב ישמש בהמשך כסמל לבית המסחר שלהם."" שם משפחה זה ניתן למשפחה, ככל הנראה, בתקופת יוזף השני, כלומר לפי הצו המפורסם שלו משנת 1797, לפיו ""עד 1 בינואר 1798 כל היהודים באימפריה האוסטרו-הונגרית היו חייבים לקבל שמות משפחה"", ובכך לקבל מעמד אזרחי. שם המשפחה נגזר, כנראה, מהכינוי של מייסד השושלת הזו. מדוע נוצר כינוי זה או אחר – איננו יודעים. ייתכן שזה נולד מ-""שחור כמו עורב"".

פרנץ שנא את שם משפחתו, ובמיוחד את שתי ה-"ק" שבו. אז מי הם האנשים האלה, שכונו פעם בכינוי כה צורם כמו "עורב". הנה מה שאנחנו יודעים, ממחקרו של דוד על אנשים חזקים, בריאים, בעלי תיאבון מצוין וקול חזק אלה. "שושלת קפקא התאפיינה בגובה ענקי. מספרים שהסבא, יעקב קפקא, קצב בווסק, יכול היה להרים שק קמח בשיניו. במשפחה זו כולם היו גבוהים, אפילו אחיותיו של פרנץ. אבל הוא עצמו התבייש בגובהו, שבגללו הרגיש לא חזק, אלא חלש, מגושם ומגוחך. בגנאלוגיה שלהם, הקפקאים לא עולים מעבר לסבא יעקב, אותו אחד שהיה צריך לחכות למהפכת 1848 כדי לקבל אפשרות להתחתן וחי בעיירה ווסק.

ווסק היא כפר בדרום צ'כיה. היא מאוכלסת בצ'כים ויהודים. החיים בווסק התאפיינו בעוני קיצוני. נמצא בית הולדתו של הרמן קפקא – בקתה מכוסה בקש. כולם ישנו בחדר אחד – יעקב קפקא, ארבעת בניו ושתי בנותיו. אביו של הסופר העלה שוב ושוב בזיכרונו את השנים הקשות של ילדותו: רעב, כשלא היה מספיק תפוחי אדמה; קור, שגרם לפצעים פתוחים שלא הגלידו על הקרסוליים; בגיל שבע הרמן קפקא נאלץ ללכת מכפר לכפר, דוחף עגלת יד; אחותו יוליה נשלחה למשפחה אחת כטבחית". כפי שפרנץ זכר את סיפורי אביו – "היא נאלצה ללכת לשליחויות בקור הקשה ביותר בחצאית הקטנה הרטובה שלה, העור על רגליה נסדק, החצאית הקטנה קפאה והתייבשה רק בערב במיטה".

הרמן קפקא, אגב, נזף בילדיו על כך שהם לא ידעו את הסבל הזה: ""מי יודע על זה היום! מה יכולים ילדים לדעת על זה! אף אחד לא סבל כל כך! איך ילד מודרני יכול להבין את זה?"" יחד עם זאת, אותו ביוגרף מביע ספק מסוים באמיתות המוחלטת של סיפורים אלה, שהפכו למיתוס משפחתי אצל הקפקאים. ""למען האמת, תמונות ששרדו, בהן מוצגים יעקב קפקא ואשתו, לבושים כבורגנים אמיתיים ונראים כאנשים מצליחים מאוד, מעלות את המחשבה שהעוני הקיצוני הזה לא היה תמיד, או שהזיכרון התעמעם בהדרגה ומיסטף מעט את העבר"".

הנה ביוגרפיה קצרה של אביו של פרנץ. היהודי העני הרמן קפקא, לאחר ששירת שלוש שנים בצבא הקיסרי, מגיע לפראג ב-1881 ושנה לאחר מכן מתחתן עם יוליה לוי, ""נערה ממשפחה עשירה של סוחרי בדים פרובינציאליים, שבו בזמן היו גם בעלי פאב"". נקשיב לביוגרף: ""יוליה לוי, ללא ספק, הביאה נדוניה משמעותית מאוד, וקשה לדמיין שלמשפחה אמידה זו היו מקבלים סוחר קטן חסר אמצעים"".

כך או כך, כבר באותה שנת 1881 הרמן פותח חנות לפריטי אופנה ברחוב צלטנר והעסק הזה מתחיל לשגשג. הרמן מתעשר ובקרוב הופך את החנות הקטנה לחברה סיטונאית גדולה, שממוקמת כעת ""בקומה הראשונה של ארמון קינסקי המפואר בכיכר הגדולה של העיר העתיקה"". הרמן ""התעשר"", ""הצליח"", ""השיג את המטרה"" ובכל מקרה, עקף את כל אחיו ואחיותיו. או ליתר דיוק, על האחיות, אנה ויוליה, לא ידוע דבר, הן כאילו נעלמו באלמוניות, והאחים…

גורלם נחקר בפירוט רב. לודוויג, בהתחלה עבד בחנות של הרמן, אחר כך הפך לסוכן ביטוח קטן ויותר, כנראה, לא עשה דבר בחייו. היינריך מת צעיר, בתו אירמה עם בריאות חלשה ובעל לא מאושר עבדה זמן רב באותה חנות עבור דודה הרמן. פרנץ קפקא זכר שאפילו בהלוויה שלה, אביו לא מצא מילה טובה עבורה. הדבר היחיד שהרמן הצליח לסחוט מעצמו: ""אירמה המסכנה הורישה לי חזיר נחמד"".

האח האחרון של הרמן, פיליפ, היה לו עסק קטן באחת מערי השדה הצ'כיות. אחד מבניו של פיליפ מת צעיר מאוד ב-1901. שלושת בניו האחרים ושני בניו של היינריך היגרו. ארבעה מהם לארצות הברית, אחד לפרגוואי.

"מוצלח" לפי אמות המידה של משפחת קפקא הופך רק בן דוד אחד של פרנץ – רוברט, בנו החמישי של פיליפ. הוא הופך לעורך דין די פופולרי ומעורר את התפעלותו של פרנץ: "בן דודי הוא אדם מצוין. כשרוברט זה, בגיל כארבעים, היה מגיע בערב לבריכת סופיה – הוא לא יכול היה להגיע מוקדם יותר, הוא היה עורך דין, אדם עסוק מאוד, יותר בעבודה מאשר בהנאות – כשהיה מגיע בערב אחרי השעה חמש, היה מסיר את בגדיו בכמה תנועות מהירות, קופץ למים ושוחה בעוצמה של חיה יפה ופראית, כולו זורם במים, עם עיניים נוצצות, ושוחה מיד לכיוון הסכר, הוא היה מפואר". ברוברט "המזהיר" פרנץ מעריץ את כל התכונות החסרות לו עצמו. עם זאת, בזוכרו את רוברט, הוא מוסיף: "ושישה חודשים לאחר מכן הוא מת, מעונה לשווא על ידי רופאים".

אגב, ממשפחת קפקא יצא עוד אדם אחד, אפילו יותר מוצלח מרוברט. כפי שכותב קלוד דוד ”זהו ברונו קפקא, ששמו, אגב, מעולם לא הוזכר לא ב ’יומן’ של הסופר ולא בהתכתבויותיו, היה בנו של אחד מאחיו של סבא יעקב. הוא היה כמעט באותו גיל כמו הסופר, אך הקריירה שלו התפתחה בצורה שונה לחלוטין. בנו של עורך דין, הוא התנצר, הפך לפרופסור למשפטים, דיקן הפקולטה, ואחר כך רקטור האוניברסיטה. לאחר המלחמה ברונו קפקא היה חבר פרלמנט, עורך ראשי של ’בוהמיה’, אחד העיתונים הגדולים בפראג, ואלמלא מותו המוקדם, הוא כנראה היה ממלא תפקיד חשוב בהיסטוריה של צ'כוסלובקיה. מקס ברוד, ששנא אותו, מדווח שהיה לו דמיון פיזי מסוים לבן דודו פרנץ: ’שיער שחור כפחם, עיניים נוצצות, אותה אומץ בפנים – אפילו התנועות מצביעות על אצילות של אישיות יוצאת דופן. רק שאצל פרנץ הכל היה יותר מכובד ויותר רך, ואילו אצל ברונו זה היה קרוב לקריקטורה, עם נטייה לרמאות גאונית, אלימות ואפילו לסדיזם’. כך, לפחות, הוא נראה למקס ברוד, שלעתים קרובות לא הסתדר עם ברונו. אלה היו הקפקאים שפרנץ קינא באנרגיה שלהם, אך לא רצה להשתייך אליהם”.

משפחת לוי, שאליה השתייכה אמו של הסופר, מבחינת היוזמה העסקית הייתה אפילו יותר "מצליחה" מהקפקאים. הם היו דומים במשהו. שתי המשפחות היו מורכבות מיהודים מתבוללים, שתיהן "היו ממוצא של בעלי חנויות קטנות בפרובינציה".

אבל, בכל זאת, משפחת לוי הייתה שונה מהקפקאים החרוצים. באווירה של משפחת לוי היה בכל זאת איזשהו אוויר, מרווח, איזשהו פער, גם אם קטן, בפרקטיות החנוונית הנוקשה הזו, איזושהי "תחושה של חוסר יציבות", משהו שלא ניתן לתכנות.

למשל, היו ביניהם הרבה רווקים, מה שהיה מאוד לא אופייני למשפחות כאלה. בכלל, מכל חמשת האחים והאחים החורגים של אמו של הסופר יוליה (אביה התחתן שוב זמן קצר לאחר מותה של אשתו הצעירה), רק שניים הקימו משפחה. אחד האחים, אלפרד, שעבר לספרד והפך למנהל מסילות הברזל במדריד, היה, כפי שמציין הביוגרף, ”הידוען המשפחתי”. ”כנראה שזה הוא שב ’המשפט’ הפך לאב טיפוס של ’הדוד הפרובינציאלי’, היהיר, השתלטן, שיוזמותיו, עם זאת, בעיקר מסתיימות בכישלון. קפקא לא חש כלפיו איבה, הוא מצא שפה משותפת עם הדוד הרבה יותר טוב מאשר עם הוריו. והעיקר, אלפרד לוי היה עבורו סמל לרווקות.”

אח אחר של האם והדוד האהוב של פרנץ – זיגפריד לוי, שאליו הוא נוסע לעתים קרובות לחופשות בטריאסט, בכלל בחר לעצמו מקצוע מוזר למשפחה – רופא כפרי. גם הוא נשאר רווק, ובשהותו בכפר הנידח, הוא מתבונן בטבע ובשקט. פרנץ רושם ביומנו שיש לו "שכל דק באופן לא אנושי, שכל של רווק, שכל של ציפור, שנראה כאילו הוא נקרע מגרון צר מדי. כך הוא חי בכפר, משריש עמוק, מרוצה, כפי שקורה כשהזיה קלה, הנתפסת כמנגינת החיים, גורמת לאדם להיות מרוצה".

דוד אחר של פרנץ, יוזף, נוהג באופן לא פחות, ואולי אפילו יותר אקסטרווגנטי – הוא נוסע לקצה העולם, לקונגו האקזוטית, מתחתן שם עם צרפתייה ועובר לפריז. על אח אחר של האם, ריצ'רד לוי, אין לביוגרפים מה לומר, מלבד העובדה שהוא "היה סוחר קטן ואלמוני".

האח האחרון של יוליה קפקא, רודולף, גם הוא נשאר רווק כל חייו. רודולף נחשב במשפחה ל ”כישלון”, ”מוזר”, ”אדם מצחיק”, או כפי שפרנץ כותב – ”בלתי מובן, אדיב מדי, צנוע מדי, בודד ובכל זאת פטפטן”. הוא מקבל את הנצרות, מה שכבר היה בלתי מוסבר בפני עצמו, הוא חי כל חייו עם אביו ומסוכסך איתו, ועם כל זה הוא עובד ”רק כמנהל חשבונות במסבאה”. אגב, אחד מאבות אבותיו שלו ושל פרנץ, בנו של הסבא רבא של הסופר, יוסף, גם הוא התכחש לאמונת אבותיו, ובכך זכה ליחס המתאים במשפחה. רודולף בכלל היה, אפשר לומר, משל בפי המשפחה. כשפרנץ הקטן עשה משהו שנראה לאביו כטיפשות בלתי נתפסת, הרמן קפקא נהג לקרוא: ”ממש כמו רודולף!” כנראה שההשוואה הזו הפכה לכל כך שגרתית במשפחה, שגם פרנץ עצמו האמין בה במידת מה. בכל מקרה, ב-1922, כבר אחרי מותו של רודולף, הוא רושם ביומנו: ”הדמיון לדוד ר' מדהים אפילו מעבר לכך: שניהם שקטים (אני – פחות), שניהם תלויים בהורים (אני – יותר), ביריבות עם האב, אהובים על האם.., שניהם ביישנים, צנועים מאוד (הוא – יותר), שניהם נחשבים לאנשים אצילים, טובים, מה שלא נכון בכלל לגביי ולמיטב ידיעתי, לא תואם את האמת לגביו.., שניהם בהתחלה היפוכונדרים, ואחר כך באמת חולים, את שניהם, למרות שהם בטלנים, העולם מפרנס לא רע (אותו, כבטלן פחות, מפרנסים הרבה פחות טוב, ככל שניתן להשוות) שניהם פקידים (הוא – טוב יותר), לשניהם החיים המונוטוניים ביותר, שניהם לא מתפתחים, נשארים צעירים עד הסוף, – או יותר מדויק מהמילה ’צעירים’ המילה ’משומרים’, – שניהם קרובים לטירוף, הוא, הרחוק מיהודים, באומץ לב חסר תקדים, בייאוש חסר תקדים (שממנו ניתן לשפוט עד כמה גדול האיום של הטירוף), ניצל בכנסייה, עד הסוף … זה גם לא נכון שהוא לא היה טוב, מעולם לא הבחנתי בו בשמץ של קמצנות, קנאה, שנאה, חמדנות; אבל כדי לעזור לאחרים בעצמו, הוא היה חלש מדי. הוא היה תמים לאין שיעור ממני, כאן אי אפשר אפילו להשוות. בפרטים הוא היה קריקטורה שלי, בעיקר אני קריקטורה שלו”. כך פרנץ, כפי שכותב קלוד דוד, ניסה לזהות את עצמו ברודולף, בגורלו, שכפי שנראה אז לסופר, מיועד גם לו על ידי התורשה של לוי.

בהכירנו כעת את גורלו של אדם גאוני זה, אנו יכולים להבין עד כמה גדולות היו טעויותיו לגבי עצמו. אבל פרנץ היה כמעט בטוח – נדמה היה לו שהוא חש מראש את שיגעונו שלו – הוא נזכר באחיה של סבתא אסתר מצד אמו, שעליו למעשה לא ידע דבר, מלבד העובדה שתמיד כינו אותו "הדוד נתן המשוגע".

פרנץ חשד בעקשנות בשיגעון של עצמו, בעוד שהעולם סביבו כבר מזמן היה משוגע. לא מן הנמנע שתחושת הטרגדיה האישית שלו הייתה כה חזקה גם מפני שהוא היה אחד מהנביאים המעטים שהיו מודעים לכל השיגעון שסביבם ובכל זאת האשימו את עצמם בחוסר היכולת להתאים לשיגעון הזה. הוא היה כמו הולך על חבל, רוקד על החוט ריקוד מוזר ובלתי נתפס, הולך על חבל לא מבחירה – אלא מכורח. מעבר לגבולות החוט חגג השיגעון – השיגעון הרגיל, המוכר, הגורף.

אז מאיפה צץ נביא במשפחה של כמעט מאה אחוז חנוונים, סוחרים ובעלי בתי בירה? בגנאלוגיה של פרנץ קפקא הייתה עוד שושלת משפחתית אחת, עטופה באגדות כמעט מקודשות, שבה, כפי שכותב קלוד דוד, "ניכרים עקבות של רוחניות".

זוהי שושלת פוריאס. פוריאס – זה שם המשפחה של סבתו של הסופר. פרנץ עצמו ידע מעט מאוד על ענף משפחתי זה, בעיקר – מסורות משפחתיות מסוימות שעם חלוף השנים נראו כמעט כאגדות. ביומנו הוא רושם מפי מישהו סיפור על סבו הגדול יוסף פוריאס, שחי במאה ה-18 – "זה היה אדם משכיל מאוד, מכובד באותה מידה על ידי נוצרים ויהודים. במהלך שריפה אחת, בזכות אדיקותו, התרחש נס: האש לא נגעה בביתו והוא שרד, בעוד שכל הבתים מסביב נשרפו".

כפי שמציין הביוגרף, "אמו של קפקא, לעומת זאת, הכירה את אדם פוריאס, סבה, בנו של יוזף, כיוון שהיא הייתה בת שש כשהוא נפטר. הוא היה רב שביצע גם את טקס המילה (כלומר, היה גם מוהל), ובנוסף היה גם סוחר בדים. היא דיברה עליו כאדם 'מאוד אדוק ומאוד משכיל, עם זקן לבן ארוך'. היא זכרה כיצד נדרשה, כשהוא נפטר, 'להחזיק את אצבעות הנפטר ולבקש סליחה על כל החטאים שאולי חטאה כלפיו'. היא לא שכחה שסבא זה הקפיד מאוד על הטבילות שנדרשו על פי הדת: 'הוא היה טובל בנהר כל יום, אפילו בחורף. לשם כך היה עליו לחצוב חור בקרח בעזרת גרזן'". מה עוד ידע הסופר על משפחת פוריאס? לא הרבה. למשל, ששרה, אשתו של הסבא-רבא אדם פוריאס, לא יכלה לשאת את מות בתה, שנפטרה בגיל עשרים ושמונה מטיפוס – היא קפצה לנהר האלבה. זה בעצם הכל או כמעט הכל, מלבד אווירת האגדות, שידעו על משפחת פוריאס.

ערכנו מחקר משלנו על משפחה זו והנה המידע הנוסף שגילינו. פא(ו)ריאס הוא שם משפחה ממוצא ספרדי או פורטוגלי. ההגירה של ענף משפחתי זה עברה דרך איטליה לבוהמיה וצ'כיה, שבסופו של דבר הפכו לחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. אחד החוקרים של משפחת פורגס ערך ניתוח פונטי-לשוני של הכתיבה וההגייה של שם המשפחה פאריאס במדינות שונות באירופה. באיטלקית, שם המשפחה נכתב Parjas או Parges, שהוגה כפאריאס או פאריאס.

כאשר המשפחה עברה לארצות גרמניות וסלאביות, הכתיבה וההגייה של שם המשפחה החלו להשתנות. אותם ענפי משפחה שהמסמכים החדשים שלהם הועתקו מהמסמכים האיטלקיים הישנים – שמרו על הכתיבה הנכונה, אך איבדו את ההגייה המקורית ובתוצאה הפכו לפארגס ופורגס. אותן משפחות שהמסמכים שלהן נכתבו על בסיס מידע בעל פה החלו לרשום את שם המשפחה בהתאם לכללי הפונטיקה המקומית, כלומר פוריאס ופאריאס. כך, ממשפחה אחת של Parjas (Parges) נוצרו שני שמות משפחה חדשים פארגס ופאריאס, שלמעשה הם אותו שם משפחתי.

במהלך המחקר שלנו על משפחה זו, הצלחנו סוף סוף לענות על השאלה העיקרית שלנו – מאיפה הגיע פרנץ קפקא, הסופר והנביא הייחודי הזה. התברר שמשפחת פאריאס (פארגס) העניקה לעולם רבנים ותלמודיסטים מפורסמים רבים, ומאוחר יותר, כבר במאה ה-20, סופרים ואנשי תרבות. הנה רק כמה מהם:

משה, בנו של ישראל נפתלי הירש פורגס נולד בשנת 1600 בפראג, נפטר בשנת 1670 בירושלים. הוא היה רב בפראג, ומאוחר יותר שליח הקהילה האשכנזית בירושלים. שם הוא קיבל את הכינוי פראגר. הקהילה היהודית בארץ הקודש נתמכה באותן שנים בתרומות נדיבות מיהודי פולין. בשנות הפוגרומים של חמלניצקי באוקראינה ובפולין, מצבה הכלכלי של הקהילה האשכנזית בארץ ישראל הידרדר באופן חד. הוחלט לשלוח את משה לאירופה לאיסוף תרומות. במהלך ביצוע המשימה שהוטלה עליו, בשנת 1650, כתב משה חיבור קטן מאויר על חיי היהודים בישראל – ""דרכי ציון"". חיבור זה פורסם רק פעם אחת, אך כבש את לבבות יהודי אירופה, שהגיבו בנדיבות לכישרונו של הסופר – המשימה הושלמה והבעיות הכלכליות נפתרו.

אהרן בן בנימין פורגס (פוריס) נולד בפראג בשנת 1650. בהיותו רב בפראג, הוא כתב את החיבור המפורסם ""זיכרון אהרן"" על מנהגים יהודיים עתיקים הקשורים למוות ולנפטרים.

יוסף בן יהודה לייב פורגס, מחבר ידוע שכתב בעברית בתחילת המאה ה-18.

במאה ה-19 באירופה יצרו המחזאי קרל פורגס, הצייר איגנץ יוסף פורגס, הרב והביבליוגרף נתן פורגס, המלחין היינריך פורגס ובתו – הסופרת, המחזאית והשחקנית אלזה ברנשטיין.

במאה ה-20 העניקה משפחה זו לעולם את פרנץ קפקא.

משפחת פוריאס, כמו משפחות יהודיות אירופאיות רבות אחרות, הרחיבה את ענפיה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. שם, בארצות הברית, פרידריך פורגס עמד בראשית הוליווד, האחים ארתור ואירווין פורגס יצרו, ובריקודו כבש את הלבבות הרקדן המפורסם ביותר בזמנו פרד אסטר, שגם הוא היה צאצא של משפחה מפורסמת זו.