שרשרת שנקטעה…

בהמשך לנושא המיליונרים היהודים טרום המהפכה ברוסיה, איננו יכולים שלא להזכיר את משפחת הבנקאים המפורסמת שטיגליץ. באמצעי התקשורת הרוסיים המודרניים, משום מה, בעקשנות הראויה לשימוש טוב יותר, כינו אותם בלעדית כגרמנים, במכוון או מתוך בורות, תוך התעלמות ממוצאם היהודי. ורק לאחרונה הם סוף סוף הוכרו כיהודים. ואף על פי שבני משפחה זו, כשהגיעו לרוסיה בשלב מסוים בחייהם, אימצו את הנצרות האורתודוקסית, ובכך התנתקו מיהדותם, אך אפילו לאחר צעד זה, הם עדיין לא הפכו ל "גרמנים מפורסמים".

תחילתו של סיפור זה היא כך: לייב שטיגליץ, שנולד בסביבות שנת 1690, אחד האזרחים המכובדים ביותר בעיר לאספה, הנמצאת בדוכסות הגדולה של הסן-דרמשטדט, כבר בתחילת המאה הבאה הפך לראש הקהילה היהודית. באותה תקופה ב-לאספה כבר הסתיים ציד המכשפות ואפילו הנאשמת המפורסמת לוסיה רייכמן, שעברה את כל שלוש דרגות העינויים, ועדיין לא הודתה בכישוף, כדי לא להישרף, כבר התאבדה. (אגב, יש לתת קרדיט לתושבי העיר הזו: רק כארבע מאות שנה לאחר מכן, מועצת העיר לאספה ב-26 ביוני 2015 סוף סוף קיבלה החלטה לשקם את הנשים שנשרפו.)

אבל נחזור ללייב שטיגליץ שהזכרנו. הוא הצליח להתחתן עם משפחת מרקוס העשירה. ליתר דיוק: בתו יוליה התחתנה עם יהודה מרקוס, ובניו הירש ולזרוס התחתנו עם אחיותיו של יהודה. כתוצאה מכך, כל משפחתו של לייב שטיגליץ עברה לעיר ארולזן. נישואים אלה היו מוצלחים במיוחד – שכן יהודה מרקוס היה הוף-פקטור של הנסיך פרידריך אנטון אולריך, בעל ארולזן. התואר הוף-פקטור (גרמנית: Hofjude, Hoffaktor) או היהודי החצרוני באותה תקופה הוענק לבנקאי יהודי שהלווה כסף למשפחות מלכותיות ואצילות אירופאיות אחרות או עסק בכספיהן.

בהדרגה, גם שני האחים שטיגליץ קיבלו את מעמד ההוף-פקטור. לבכור מביניהם, הירש, שהיה נשוי לאדל מרקוס, נולדו ארבעה ילדים, ולאחיו לזרוס, שהיה נשוי לפרדריקה מרקוס – שישה. האחרונים מעניינים אותנו. אנחנו יכולים לומר מעט מאוד על שתי בנותיו של לזרוס, מלבד העובדה שאמילי חיה בסנקט פטרבורג ומעולם לא התחתנה, וקרולינה עברה עם בעלה, הרופא החצרוני והיועץ הר שמידט, לעיר צלה. הרבה יותר מעניין אותנו גורלם של אחיהם. הבכור מביניהם, ישראל, נסע ללמוד פילוסופיה בברלין ואחר כך רפואה בגטינגן, ולאחר שהתנצר ושינה את שמו ליוהאן, עשה קריירה מזהירה הרחק מהבית, בהנובר, כשהפך ליועץ רפואי בכיר ומנהל בית הספר הרפואי הראשי. גורלם של שאר האחים הביא אותם לרוסיה הרחוקה, שם כל אחד מהם מצא את גורלו.

ובכן, בסוף המאה ה-18 הגיע לרוסיה מהעיר ארולזן שבנסיכות ולדק בחור צעיר, יליד 1772, בשם ניקולאוס או ניקולאי (כפי שיכנו אותו לאחר מכן בסגנון הרוסי) עם שם המשפחה המצלצל שטיגליץ (שבגרמנית פירושו – חוחית) והחל להסתדר בנמרצות במקום החדש. לאחר שקשר קשרים נחוצים עם יהודים מקומיים ברוסיה, בפרט עם מוגילבסקי, ואחר כך עם הסוחר המפורסם מהבירה, אברהם פרץ, והחל קריירה מוצלחת כסוחר, הצעיר שטיגליץ הצליח מאוד. כנראה בזכות קשריו של אברהם פרץ, שטיגליץ משך את תשומת לבה של הממשלה הרוסית. בקרוב שטיגליץ קיבל אזרחות רוסית וכסוחר מהגילדה השנייה של חרסון, פתח משרד באודסה. הוא הפך לשותף של פרץ בחכירת כריית המלח בקרים. במקביל, ניקולאי החל לעסוק גם בחכירת יין.

הוא מתוודע לנסיך פוטיומקין ובקרוב, ב-10 בדצמבר 1801, הוא, היהודי לשעבר מוולדק, זכה בדרגת אסיסטנט קולגיה ”על היותו במכרזים על חכירת היין”. וכאן בקריירה המוצלחת ביותר שלו פתאום חל מפנה – הרשויות נזכרות (ליתר דיוק, הן מעולם לא שכחו זאת) שהסוחר המוצלח ואסיסטנט הקולגיה הוא לא יותר מאשר יהודי. הן מזכירות זאת לניקולאי ב-1802, כאשר הוא רוכש מהנסיכה ויאזמסקי אחוזה שמנתה יותר מאלפיים נפשות והייתה מורכבת מ-9640 דסיאטין. הקושי המשפטי היה בכך שהמכירה, שבוצעה על ידי לשכת האזרחים של פטרבורג, לא אושרה על ידי הממשל המחוזי המקומי (יקטרינוסלב), שבתחום שיפוטו הייתה אחוזת הנסיכה ויאזמסקי. כפי שמדווחת האנציקלופדיה היהודית של ברוקהאוס ואפרון, ”באותה תקופה לסוחרים ו ’לבעלי דרגות’ לא הותר לקנות אדמות מיושבות”, ובעיקר, כנראה, ש ”לא-נוצרים נאסר להחזיק בנוצרים”. לא לדבר על כך שבקובץ החוקים של האימפריה הרוסית בסעיף 780 נכתב במפורש ”יהודים בתחום המושב הכללי שלהם, כמו גם בכל מקום שבו מותרת להם שהייה קבועה, יכולים לרכוש נדל"ן מכל סוג, למעט אחוזות מיושבות, שהבעלות עליהן אסורה ליהודים”.

אגב, בביטול עסקה זו תפקיד מרכזי שיחק המשורר המפורסם והתובע הכללי דרז'אבין (זוכרים אצל פושקין, שלמדנו בבית הספר עד כדי חריקת שיניים – "הזקן דרז'אבין הבחין בנו, ובירידתו לקבר, בירך"). אז הנה "הזקן דרז'אבין", שבאותו רגע עדיין לא היה זקן כלל, אלא נמצא, כנראה, בשיא הקריירה הממלכתית שלו, מאוד לא אהב את היהודי שטיגליץ. מלבד העובדה שהוא הצליח לבטל את המכירה הזו, כעבור זמן מה הוא השיג ניצחון עוד יותר מרשים על הכוכב המסחרי העולה של ניקולאי. שטיגליץ ופרץ, כפי שכבר ידוע לקוראים, עסקו בכריית מלח, שהיה יקר מאוד באותם ימים. הם קיבלו אישור, כפי שכותב החוקר, "לספק לפלכים של בלארוס, מינסק, ליטא, פודוליה ווולין מלח קרימאי לפי תעריף קבוע מהאגמים שהיו בחכירתם". אבל כאן שוב דרז'אבין שיחק את תפקידו – לפי הצעתו, המיזם הזה הושעה, והסנאט "הכיר בחוזים עם פרץ ושטיגליץ כבלתי כדאיים לאוצר". החכירה שלהם עצמה הוכרה כמונופול, "המזיק למדינה". אבל זה עדיין לא הכל. לפי החלטת הסנאט, "כדי להפוך את המלח לנגיש יותר, הסנאט העביר את אגמי המלח הקרימאיים לניהול ממשלתי". כלומר, בפשטות, לקח משטיגליץ ופרץ את עסקם והכיר בו כעסק ממלכתי (הלאים אותו).

אה, איך זה מזכיר תהליכים מסוימים מהעת האחרונה. אולי במסורות הרוסיות, לפחות במאתיים השנים האחרונות, שום דבר לא משתנה, מלבד חילופי השלטון. אך, לא מן הנמנע שההרגלים והאופי של השלטון הזה נשארים כפי שהם. עם זאת, לפני מאתיים שנה היהודים שותפים היו ברי מזל – רק לקחו מהם את העסק ובכל מקרה לא עלה בדעתו של אף אחד להכניס אותם לכלא או להאשים ברצח. כפי שמציינים היסטוריונים אובייקטיביים מספיק "ג. דרז'אבין, ששיחק תפקיד לא קטן בהחלטה זו, התייחס לשטיגליץ ופרץ בצורה שלילית ביותר". כפי שכותבת החוקרת א. דרוז'קובה: "במכתב לד. מרטוואגו בשנת 1803 הוא דרש שינויים קרדינליים בארגון המסחר במלח, תוך התייחסות לכך שפרץ ושטיגליץ "עשו תנאים כאלה, מהם הם, לאחר שהקימו מלאי גדול בערים מלח והיו להם עגלות ושוורים מוכנים לייצוא, יפיקו את רווחיהם, תוך שמירה על כמעט מונופול בידיהם בלבד של עסק זה"."

דרז'אבין היה מדינאי, שומר חוק, ובנוסף לכך פשוט לא אהב יהודים. ובאמת למה מדינאי רוסי צריך לאהוב אותם? הנה דרז'אבין כותב ב"זכרונותיו" ש"הנסיך ג. פוטיומקין, שרצה למשוך את התובע הכללי של הסנאט, הנסיך ויאזמסקי (שקיבל בזכות אותו פוטיומקין אדמות בנובורוסיה) התיר לו, לויאזמסקי למכור לשטיגליץ חלק מאדמות סיץ' הזפורוז'ית לשעבר (sic!), שעליהן היו רשומים 2000 צמיתים, למרות שהעסקה הייתה בלתי חוקית, שכן לפי הצווים משנת 1784, 1801 ו-1813 "יהודים לא החזיקו ולא ניהלו כפרים וצמיתים בשום שם וכינוי"."

עם זאת, גם עם מר דרז'אבין קרו מקרים מוזרים. נראה ששטיגליץ – אויב שלו. אבל בכל זאת דרז'אבין, שרצה לעזור לאחר זמן מה לבנו של חברו ו. קפניסט (גם שם לא בלתי ידוע בשירה הקלאסית הרוסית), שהנכס שלו היה אמור "להימכר במכירה פומבית" בשל חובות, כתב לו "האם לא תבקש מדודך ניקולאי וסילייביץ' לנהל משא ומתן עם שטיגליץ, כדי שהוא יקנה יין וישים אותו באוצר, וידחה לך לפי התחייבות מיוחדת של אביך את הסכום המגיע?.. אולי לשכנע איכשהו את שטיגליץ, כדי שהוא יסתדר עם אספקת היין".

עם זאת, מה לנו למצפון של משורר-חוקי, לפקידים מושחתים ולתככים פוליטיים מלפני מאתיים שנה?.. אנו מתעניינים ביהודים-נובורישים הרוסיים ובקריירות המדהימות שלהם באימפריה הרוסית. אם כי, אם בכל זאת נזכור את אותו הנסיך פוטיומקין, כדאי להזכיר לא רק את חברותו ויחסיו העסקיים עם שטיגליץ, אלא גם על אירוע, בזמנו – בלתי יאומן לחלוטין. כפי שמציין ההיסטוריון ד. פלדמן בשנת 1786 בדיוק הנסיך פוטיומקין הקים את האסקדרון הראשון שהורכב כולו מיהודים ”הפרשים הישראלים של הוד מעלתו הדוכס פרדיננד ברונשווייג”. כפי שכותב ההיסטוריון: ”נראה שפוטיומקין, שצפה את נפילת האימפריה העות'מאנית הקרובה ושחרור אדמות ומרחבים ימיים מהטורקים, וכן את האפשרות להקמת מדינה יהודית במולדת ההיסטורית, הניח שבעתיד ’הגדוד הישראלי’ עשוי להיות הבסיס לצבא הפלסטיני. מותו של פוטיומקין פגע גם בסיכויים לקיומו של יצירתו – היחידה הצבאית היהודית הראשונה במסגרת הצבא הסדיר”.

אבל, נחזור לגיבורינו. ובכן, לאחר ההצלחה המדהימה של שטיגליץ האב הוא מזמין אליו בשנת 1803 מהעיר ארולזן את שני אחיו הצעירים, ברנרד בן ה-29 ולוי בן ה-25. עסקי שטיגליץ גדלים, קשריהם מתרחבים, האימפריה הפיננסית עומדת על רגליה, שטיגליץ כבר ידועים מחוץ לאימפריה הרוסית. ניקולאי מבצע "משימות פיננסיות מיוחדות עבור אנשים מיוחסים". ולבסוף, בשנת 1809 הקיסר הרוסי עצמו אלכסנדר הראשון מעביר באמצעות תיווכו סכום גדול של כסף מזומן לחו"ל "למטרות שרק הוא יודע". האחים השיגו את מטרתם – הדמות הגבוהה ביותר במדינה הרוסית משתמשת בשירותיהם בעניינים שאינם דורשים פרסום. על מה עוד יכול לחלום סוחר ברוסיה!?..

כפי שאמרו באימפריה, הנה, נראה שהוא "תפס את אלוהים בזקן". אבל, אבוי. בשנת 1812 פרצה מלחמה עם נפוליאון. ניקולאי עם אחיו יכלו לקבל חוזה ענק לצבא. אבל, כפי שידוע, הממשלה הרוסית לא ממש סמכה על יהודים, אפילו למרות השירותים האישיים שהעניקו. זוכרים את גאליץ' "אה, אל תתפרו מדים, יהודים, לא תיכנסו לחדרים, יהודים!" וכפי שמציין ההיסטוריון "בשנת 1812 האחים שטיגליץ, כדי לשמור על מעמדם כספקים לצבא, נאלצו להתנצר". כמובן, הם "נאלצו", כדי לקבל, אבל הרי יכלו גם לא להתנצר. כמובן, אז, סביר להניח שגם את ההזמנה הענקית לא היו מקבלים. אני חושב, שאין טעם במקרה זה לזכור איך אבותיהם באותם נסיכויות גרמניות עברו התנצרות בכפייה, עומדים בפני השאלה לחיות או למות, וכיצד רבים מהם בחרו במוות. אבל האחים שטיגליץ ללא כל כפייה (אם רק לא לקחת בחשבון את האפשרות להרוויח סכום עתק) מרצונם החופשי פעלו אחרת. אבל כפי שכותבים בעבודתם "יהודי רוננברג: העיר מכירה את עברה" פ. הרטל וק. בודנברג-הרטל: "לוי שטיגליץ הגיע מסנט פטרסבורג לרוננברג כדי להתנצר שם בסתר. ההתנצרות אושרה, אך לא נרשמה בספר הכנסייה, שכן "קיימות סיבות המונעות הכרזה פומבית". מדוע הוא העדיף להתנצר בסתר, איננו יודעים. אבל ידוע היטב שלוי שהפך ללודוויג צבר הון עתק באותם ימים. ושוב – איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כדאי לזכור את היהודים של היום שהתנצרו בלהט ולא פחות בלהט מתנערים מאמונת אבותיהם. האם זה עוזר להם, כמו פעם לשטיגליץ לשמור ולהגדיל את הונם?.. כנראה שלא.

אבל לשטיגליץ אז זה באמת עזר. ללא מאמץ הם החליפו את יהדותם בהון, הם מחקו את עצמם ואת צאצאיהם העתידיים מהעם היהודי. הם יישפטו בשמיים… ובחיים הארציים קרה הדבר הבא. לאחר ההתנצרות, החדשים האורתודוקסים קיבלו כל מיני פרסים! ניקולאי שטיגליץ סוף סוף זכה בתואר האצולה הרוסי המיוחל, ואחיו לודוויג על "תרומות בזמן המלחמה" – מדליית ברונזה על סרט אנן. משפחת שטיגליץ נרשמה בחלק החמישי של ספר היוחסין של מחוז סנט פטרסבורג, והסמל נרשם בחלק העשירי של ספר הסמלים הכללי של מדינת רוסיה.

בנוסף, לניקולאי ניתנה משרה רווחית ביותר במשרד האוצר. הוא מונה אפילו למנהל ועדת החובות הממשלתית. שר האוצר עצמו, הרוזן יגור פרנצ'ביץ' קנקין (אגב, קנקין עצמו – בן של מתנצר ונכד של רב קן-קריין) כתב אישית ש "המאמצים והעבודה של נ. שטיגליץ תרמו להצלחה של ההלוואות הראשונות שלנו והאיצו את השגת מטרת הממשלה באחת מהפעולות הפיננסיות החשובות ביותר". גם אחיו לודוויג לא נשאר בצל. ניקולאי חסר הילדים הגיש לאלכסנדר הראשון בקשה להעניק לשני אחיו אצולה, כפי שמציינת א. דרוז'קובה "כדי שהם יוכלו לאחר מותו לנהל את רכושו באזור נובורוסיה". מעניין ש "הבסיס לבקשה היה תרומה של נ. שטיגליץ של 100 אלף רובל להקמת בית הספר רישליה באודסה". עם זאת, האצולה ניתנה רק ללודוויג. לאחר זמן מה לודוויג "הוענק לו" "תואר ברון" "על שירותים לממשלה ומאמצים בהפצת המסחר".

לודוויג התחתן עם אמליה גוטשלק מדיסלדורף ובקרוב נולדו להם שלושה ילדים. ניקולאי נפטר בשנת 1820 והונו עבר לאחיו הצעיר לודוויג שכבר אז היה רשמית בתפקיד "בנקאי חצר". הכי פחות, אגב, מהעסקה הזו עם האורתודוקסיה קיבל האח האמצעי – ברנרד. הוא התגורר בפרובינציה קרמנצ'וג, עסק במכירת יין ומאז 1805 נרשם כסוחר מדרגה ראשונה באודסה. ובשנות ה-20 של המאה ה-19 הוא בכלל פרש מהעסקים, והעביר את הכל לקרוביו האנרגטיים והמצליחים יותר.

והקרובים, במיוחד לודוויג שהתפתח לאחר מותו של ניקולאי, היו באמת מצליחים. משרדו של לודוויג שטיגליץ באודסה הצליח מאוד. הנה קטע מהדו"ח – "בשנת 1828 מחזור הסחר החיצוני שלה היה 24 מיליון רובל; בשנת 1834 – 32 מיליון רובל; בשנת 1838 – 55 מיליון רובל. עם זאת, בשנת 1828 עסקי המסחר של החברה התבצעו בעיקר בסנט פטרסבורג; בשנת 1834 – בסנט פטרסבורג ואודסה, רדזיווילוב וחרסון".

בקרוב לודוויג עובר סופית לבירת האימפריה הרוסית סנט פטרסבורג. לבקשת הרוזן וורונצוב לודוויג פותח באודסה משרד אשראי מסחרי. המיזם הזה היה די מסוכן, אבל העסקה בין וורונצוב ולודוויג שטיגליץ התקיימה. לודוויג דרש על כך דרגת אססור קולגיאלי עם זכות אצולה, שהורחבה גם לצאצאים עבור אחיו ברנרד, וכן זכות להחזיק אדמות וצמיתים. עם זאת, כפי שכתבנו קודם, ברנרד פרש בקרוב מהעסקים. בשנת 1841 לודוויג הצליח לקבל הלוואה ממשלתית רווחית ביותר לבניית מסילת ברזל בין מוסקבה לסנט פטרסבורג. על "מאמצים וחריצות לטובת המסחר והתעשייה של המולדת" הוענק לו מסדר אנה הקדושה מדרגה שנייה, ומסדר ולדימיר הקדוש מדרגה שלישית. אבל כעבור שנתיים הוא נפטר, והותיר לבנו, אלכסנדר הון עצום, כמעט אגדי באותם ימים של "18 מיליון כסף".

אלכסנדר, הפך, אולי, לנציג המפורסם ביותר של משפחה זו. הוא נולד בשנת 1814 ולו, אם אפשר לומר כך, היה מזל כבר בלידה – הוא נולד במשפחה של בנקאי חצר ומייסד בית הבנקאות "שטיגליץ ושות'". הנה מידע קצר על חייו ופעילותו. "סיים את אוניברסיטת דרפט. בשנת 1840 נכנס לשירות המדינה במשרד האוצר בתפקיד חבר במועצת המפעלים. בשנת 1843 לאחר מות אביו א.ל. שטיגליץ נכנס לבעלות על הונו ותפס את תפקיד בנקאי החצר. בשנים 1840–1850 הוא הצליח לממש בחו"ל שש הלוואות של 4 אחוזים לבניית מסילת הברזל ניקולייב. בהשתתפותו במהלך מלחמת קרים התקבלו הלוואות חיצוניות משמעותיות. הוא הקים בנרווה מפעלי צמר ופשתן, בבעלותו הייתה מפעל טוויית נייר יקטרינגוף. בשנת 1846 נבחר על ידי סוחרי הבורסה של סנט פטרסבורג ליו"ר ועדת הבורסה. הוא כיהן בתפקיד זה במשך 13 שנים. השתתף בכל הפעולות הגדולות של ממשלת רוסיה בשווקים הפנימיים והחיצוניים. דרך בית הבנקאות של הברון שטיגליץ ממשלת רוסיה שמרה על קשרים עם בתי הבנקאות של אמסטרדם, לונדון ופריז. בשנת 1857 א.ל. שטיגליץ היה שותף להקמת החברה הראשית של מסילות הברזל הרוסיות, שנוצרה לבניית והפעלת קווי רכבת, שהיו אמורים לקשר את אזורי החקלאות של רוסיה עם סנט פטרסבורג, מוסקבה, ורשה, חופי הים הבלטי והים השחור. בשנת 1848 מונה לחבר במועצת המסחר של משרד האוצר. בשנת 1854 "על חריצות מיוחדת לטובת הכלל" הועלה לדרגת יועץ מדינה, ובשנת 1855 – ליועץ מדינה בפועל. בשנת 1860 א.ל. שטיגליץ חיסל את כל עסקי הבנקאות הפרטיים שלו ובקשתו האישית פוטר מתפקיד יו"ר ועדת הבורסה. ב-10 ביוני 1860 א.ל. שטיגליץ מונה למנהל הבנק הממלכתי. בשנת 1866 הוא פוטר מתפקיד זה תוך השארתו במשרד האוצר בחלק האשראי ובתור חבר כבוד במועצת המסחר והמפעלים. בשנת 1862 הוענק לו דרגת יועץ סודי, ובשנת 1881 הועלה לדרגת יועץ סודי בפועל. הוענק לו מסדרים של סטניסלב הקדוש מדרגה שלישית, ולדימיר הקדוש מדרגה רביעית, אנה הקדושה מדרגה שנייה, אנה הקדושה מדרגה שנייה, מעוטר בכתר הקיסרי, ולדימיר הקדוש מדרגה שלישית, סטניסלב הקדוש מדרגה ראשונה, אנה הקדושה מדרגה ראשונה, אנה הקדושה מדרגה ראשונה, מעוטר בכתר הקיסרי. הוענק לו קופסת טבק משובצת יהלומים עם מונוגרמה של ניקולאי הראשון. הוכרז לו תודה עליונה על "ביצוע נאמן של תפקידו כנציג מסוחרי הבורסה של סנט פטרסבורג בהעברת מטבעות ומטילים מהמחסנים של משלחת שטרות האשראי למחסן המילואים במבצר ובדיקת המטבעות". בנוסף לכך הוא הפך לבעלים של שליש מכל מכרות אוראל, מפעל טוויית הנייר נבסקי, הקים בשנת 1876 את בית הספר לציור טכני עם המוזיאון המפורסם (שידוע לאחר מכן כ"בית הספר מוחין"), שעל תחזוקתו הוריש להקצות 11 מיליון רובל מדי שנה. ובנה על חשבונו את מסילת הברזל פטרגוף. כתב העת "מבשר התעשייה" כתב: "שמו נהנה מאותה תהילה עולמית כמו שם רוטשילד. עם שטרותיו, כמו עם כסף מזומן, אפשר היה לנסוע בכל אירופה, לבקר באמריקה ובאסיה. אין עיר באירופה שלא יקבלו את שטרותיו". כינו אותו "מלך הבורסה של פטרסבורג". כפי שכותבים ההיסטוריונים, 'את כל הונו העצום שטיגליץ החזיק רק בבנקים רוסיים, דבר שמעטים עשו באותה תקופה. פעם אחת, בתגובה להערה של אחד הבנקאים על אמינות השקעת הון כזו, הוא ענה: 'אבי ואני צברנו את הוננו ברוסיה, ואם היא תתגלה כחדלת פירעון, אני מוכן לאבד את כל הוני יחד איתה'. אלכסנדר נפטר ב-1884. כך למעשה הסתיימה ברוסיה ההיסטוריה של משפחת שטיגליץ היהודית מהעיר הגרמנית הקטנה ארולזן.

לסיכום, יש לומר גם על צאצאים אחרים של המשפחה הזו. בנו הבכור של ברנרד שטיגליץ, ניקולאי, סיים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 באודסה את הליצאום רישלייה (אותו ליצאום שדודו, גם הוא ניקולאי, תרם לו 100 אלף רובל), והמשיך את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת דורפט (כיום העיר טארטו). ללודוויג, מלבד אלכסנדר, נולדה ב-1804 הבת הבכורה נטליה וב-1807 הבן – ניקולאי. נטליה התחתנה עם יוהאן הארדר מרוול וילדה חמישה ילדים – אמיליה, נטלי, אלכסנדר, לודוויג ויוהאן. נטליה נפטרה בפרנקפורט על המיין ב-1882. רוב ילדיה ונכדיה התחתנו עם גרמנים, רוסים ואיטלקים ועזבו את רוסיה. קבריהם מפוזרים ברחבי העולם – מגרמניה ועד איטליה וארגנטינה. ניקולאי, אחיו הצעיר של אלכסנדר, נפטר ב-1833 בפטרסבורג. בנו של אלכסנדר מת בינקותו ואלכסנדר, שנישא לקרולינה ארנסטינה מילר, אימץ את נדז'דה מיכאילובנה יונבה, לה הוריש את רוב הונו העצום. היא התחתנה עם מזכיר המדינה העתידי של רוסיה א. א. פולובצוב, וכך, השושלת היהודית לשעבר של לזרוס שטיגליץ מארולזן, שבנסיכות הגרמנית ולדק, חדלה מלהתקיים סופית ולתמיד. השרשרת נקטעה…