לינה גונצ'רסקה
אנה פרלמן, המנהלת האזורית של קרן ""גנסיס"" בישראל היא אדם בעל ידע אנציקלופדי ודעות מקוריות. שיחה איתה היא מקור בלתי נדלה לכל מי שנמצא בפתחה של הזהות היהודית. הרי זה לא סוד שעבור רבים מאיתנו, התודעה העצמית הרוסית-יהודית המחולקת במקף נותרה אחד המיתוסים התרבותיים העיקריים. אפילו עבור אלה שמבינים שנולדנו בנצח, ולא במאה ה-20.
— אנה, במבט הלא מלומד שלי, יהודי אירופה, יהודי אמריקה ויהודי מרחב ברית המועצות לשעבר מרגישים את עצמם בצורה שונה מאוד. עבור חלק מאזרחי ברית המועצות לשעבר, יהדות היא לא יותר מלאום בדרכון.
— הרשי לי לחלוק עליך. לפחות לגבי הדור שלי – הקהילה שהגדרת כיהודי מרחב ברית המועצות לשעבר, או יהודים סובייטים, או – כפי שאנו מגדירים בקרן שלנו קבוצה זו של אנשים – יהדות דוברת רוסית. ההגדרה עצמה מחייבת במידה מסוימת, כי היהדות דוברת הרוסית כבר אינה קשורה לשום דבר גיאוגרפי, היא קשורה תרבותית. השפה הרוסית במקרה זה אינה שפה לשונית, זוהי שפת התרבות שבה נוצרה הקהילה היהודית הזו. ובכן, הסוד הקיים סביב היהדות דוברת הרוסית הזו אינו נותן הסבר ברור כיצד הצליחו לשמור על יהדותם אתם, עבדכם הנאמן וכמיליון ישראלים שמדברים היום עברית – אבל מתבדחים, מתקשרים ביניהם ומצטטים את סבתא ברוסית עם מבטא יידי. לשמור למרות שהאימפריה הצארית, ואחר כך השלטון הסובייטי, עשו הכל כדי להסיר את השורשים היהודיים מהזהות העצמית שלנו. כי מהי זהות עצמית? זו הגישה שלי להיסטוריה היהודית, למורשת היהודית, לתרבות היהודית. הבנה האם זה שלי – או של מישהו אחר. בשלב מסוים, הקהילה היהודית דוברת הרוסית מצאה את עצמה מנותקת משאר העולם היהודי – אבל לפחות ארבעה דורות, כמעט ללא שפת יידיש, בדרך כלשהי חינכו את ילדיהם על ערכים יהודיים וכמעט לא התערבבו (עד לאחרונה). האם חווית סיפור נחמד כזה, כשנכנסת לכיתה בגיל שבע-שמונה, סרקת את היושבים בשולחנות – ומצאת עיניים מוכרות? עדיין לא התחברת לילדה הזו או לילד הזה, אבל היה לך ברור: זה – משלנו. לכן, אי אפשר לומר שלא הרגשנו יהודים. כמובן שהיהדות שלנו הייתה ראשונית.
— אבל, כנראה, זה היה כך ברמה של זיכרון גנטי – מעין תת-מודע קולקטיבי?
— זה גם זיכרון גנטי, כמובן, אבל הזיכרון הגנטי שלנו – הוא לא בדיוק דבר ביולוגי. זכרו איך יהודים סובייטים, כשנכנסו לבתים של אחרים, הסתכלו על מדפי הספרים ואמרו: כן, זה משלנו. כי ארון הספרים היהודי בברית המועצות, למרות שהיה שונה מארון הספרים של יהודי המערב, בהחלט היה קיים. לך ולי היה ארון ספרים יהודי מאוד דומה. כן, כמעט ולא היה לנו זיכרון משפחתי, אבל היה איזשהו זיכרון קהילתי עקשן מאוד. וארון הספרים היהודי, והמאכלים של סבתא, והבדיחות היהודיות, והיחס שלנו זה לזה, והרצון להיות ביחד – כל האלמנטים האלה, ללא ספק, הגדירו את התודעה היהודית שלנו.
אני מסכימה איתך שהאלמנטים של התודעה העצמית שלנו היו שונים באופן יסודי מאלה שהרכיבו את התודעה היהודית – או הזהות – של יהדות אמריקה, יהדות ישראל, יהדות אירופה, וכמובן, יהדות יוצאי ספרד והקהילות צפון אפריקאיות. האלמנטים האלה היו כל כך שונים, שאפילו לא הבנו עד כמה הם שונים – משני הצדדים לא הבנו. אבל חוסר הבנה – זה לא אומר היעדר. ההבדל התגלה בכך שלפני 25 שנה, כשהיהדות המערבית סוף סוף הבינה ששחררו את עמם, היא התאכזבה: כאילו האנשים האלה דומים לסבתות שלהם, ואפילו משכילים, ונחמדים, וחכמים, – אבל הם, מנקודת מבטם, בכלל לא יהודים. כי האלמנטים שהיהדות המערבית ציפתה לראות בנו, היו חסרים. לך ולי האלמנטים האלה מובנים – הם מובנים בתוך הקהילה; הם הועברו מדור לדור, הם היו חשובים לנו, וטיפחנו את החשיבות הזו.
— גם עם היהדות המערבית הכל לא פשוט – אפילו אם מדברים על גדולים מוחלטים. גוסטב מאהלר, למשל, היה מאוד מתוסבך לגבי יהדותו. זה כרסם אותו מבפנים – לכן הוא תמיד ריחם על עצמו, כולל במוזיקה שלו. לכן המוזיקה שלו כל כך כואבת. בסופו של דבר הוא רימה את עצמו – התנצר לקתוליות, כביכול כדי להפוך למנהל האופרה של וינה (יהודים לא הורשו אז בתפקידי ניהול). הוא חווה בחריפות את השוני שלו, הוא חשב שלא תופסים אותו נכון – בגלל המראה היהודי האופייני והמבטא של יליד העיירה קלישט.
— דוגמה נפלאה. העניין הוא שליהדות אוסטריה וגרמניה יש היסטוריה אחרת לגמרי. ליהודים דוברי הרוסית – הבנה אחרת של העולם, ואולי לכן המשמעות שלנו בציוויליזציה היהודית המודרנית גם היא שונה לחלוטין. ה ""אשמה"" בכל זה – העקשנות הרוסית (במקרה זה היהודית), שלפיה ממש אפשר לעקוב איך התחשלה הפלדה: מספיק לקרוא את ""שמשון הנזיר"" של ז'בוטינסקי, או את ""החמישה"" שלו. מעולם לא שמעתי שז'בוטינסקי או תלמידיו הרגישו את עצמם כ ""יהודונים קטנים"" מדוכאים: יותר נכון, לז'בוטינסקי הייתה קושי בהזדהות עם יהודים לא משכילים, עם ההמון הלא משכיל של השטעטל. אמן המילה המבריק הזה בחר בדרך היהודית, כי הוא לא יכול היה שלא לבחור בה.
— לעומת זאת שנברג, עוד מומר ידוע, שחלם על ""שליטה עולמית של המוזיקה הגרמנית"" בדמותו (הודות לשיטת הדודקפוניה שהמציא), בשנות השלושים, כשנתקל בביטויים הראשונים של הנאציזם בגרמניה, כתב לתלמידו ובר: ""החלטתי להיות יהודי… ולעבוד למען המטרה הלאומית היהודית"". הוא חזר ליהדות (מקרה נדיר ביותר) ואפילו פרסם מאמר בעל אופי ציוני למדי ""תוכנית ליהדות בארבעה סעיפים"", שבו קרא להקמת מדינה יהודית עצמאית. וכאן ניתן לראות מקבילות ברורות לז'בוטינסקי, שאת השקפותיו הוא חלק.
— במובן זה, עוד יותר מעניין שהיהדות דוברת הרוסית מסירה גבולות לא רק של גיאוגרפיה, אלא גם של זמן. נוח לי לתקשר עם ז'בוטינסקי, נוח להתווכח עם פנחס רוטנברג או אפילו עם דובנוב – כי אני מבינה את הגישה שלהם לחיים. לתקשר, ללמוד מהם, לחשוב יחד. ואני יכולה להמשיך את הרשימה הזו. אנחנו מהמשפחה הזו, אנחנו מאותו ארגז חול עם אלה שיצרו את המדינה היהודית, שהשפיעה על כל הציוויליזציה היהודית. ואנחנו צריכים להסביר לילדינו שגם הם – מאותו ארגז חול. ושזה הרבה יותר מידיעה או אי ידיעה של מנהג ספציפי הקשור לפולחן דתי. כשיש הבנה שזו ההיסטוריה שלי והידע שלי, שהנרטיב היהודי העצום מכיל גם את הנרטיב האישי שלי. זה, ללא ספק, העיקרון המרכזי, שבלעדיו היהדות המודרנית – לא רק דוברת הרוסית – לא יכולה להתקיים.
— בינתיים, קשה לציין סופר סובייטי או פוסט-סובייטי רציני כלשהו (מלבד, אולי, בבל), שאת ספריו ניתן לסווג כפרוזה יהודית – בניגוד, למשל, ל ""סיפורים יהודיים הרמטיים"" של האמריקאי פיליפ רות או הפרוזה של סול בלו, שלא לדבר על בשביס זינגר.
— ושוב, אם תרשו לי לא להסכים – אי אפשר למדוד סופרים אמריקאים וסובייטים באותה מידה, כי מבחינת התפתחות התהליך אלה שתי מציאויות שונות לחלוטין. אני בשום אופן לא מתיימר להיות מבקר ספרותי, אבל לדעתי, יש להם דבר אחד משותף: אנחנו עם נלהב. ובהיותנו עם נלהב, כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים מתוך רצון לשפר את העולם. הרצון הזה – לחלוק את שלנו עם העולם, לצאת מהשטעטל, הן התרבותי והן האנושי – הוא ראשוני בעמנו. אם אנחנו מדברים על האמריקאים, הם הונעו מהרצון להגיע לקהל רחב שקורא אנגלית – הרי בראש ובראשונה סופר רוצה שידפיסו אותו ויקראו אותו. וזה היה יסודי עבורם. שוב, דחף נלהב לחלוק עם העולם את מה שיש להם. עם הסופרים הסובייטים – זה סיפור אחר לגמרי. גדלנו על מרשק, קסיל, שוורץ, קטייב, ארנבורג, קנוביץ' וכן הלאה. האם סופרים אלה היו יהודים? האם היהדות השפיעה על יצירתם? באופן חד משמעי – יש להם מבט יהודי על העולם. כל אחד מהם במידה זו או אחרת תמיד פנה ליהדותו – בלי שלטים ודגלים. לכן מילדות היינו צריכים לקרוא בין השורות. מצד אחד, היה רצון לצאת מהשטעטל, ומצד שני – איך תצא מעצמך? בנוסף, הסופר הסובייטי היה חסר זכות בחירה – ולמרות זאת, ארנבורג בערוב ימיו חזר ליהדותו. אבל העיקר – האנשים האלה, למרות הכל, נשארו נאמנים לעצמם. וזו הרי היהדות – להיות עצמך, לא לבגוד בעצמך.
— נדמה לי, עם זאת, שביהדות דוברת הרוסית לא נראית רפלקסיה כה מייסרת, האופיינית ליהודים אירופאים או אמריקאים. במקום זאת, אפשר לדבר על מעין תסביך נחיתות, שדחף את מנדלשטם או פסטרנק להתרחק מיהדותם. רבים בכלל שואפים להשתחרר מהשייכות האתנית – כפי שעושה בימינו, למשל, לודמילה אוליצקיה.
— אתה רואה, לצד תסביך הנחיתות – הייתי אומרת אחרת, לצד תחושת הייחודיות, עם זה שאתה מנודה – היה ללא ספק נושא של גאווה. הסברנו לילדינו: אתה צריך ללמוד הכי טוב מכולם, כי אתה יהודי; אם אתה רוצה להיות שווה, אתה צריך להיות הראשון. והיה ברור לנו שאם אתה יהודי, אתה יכול להיות הטוב ביותר. מה זה אם לא גאווה לאומית? למשל, אם בחור יהודי צעיר – בחוג מסוים – לא קרא ספרים מסוימים, זה נראה לנו מוזר. באותו אופן, לקהילה יהודית אחרת, כשנפגשנו איתה, נראה מוזר שלא קראנו מקורות עתיקים. כן, היה ואקום כזה שלא מולא. היהדות שלנו הייתה מעין היסטוריה סודית שמשכה אותנו מאוד, אבל ידענו כל כך מעט, ורצינו לדעת קצת יותר, שכל לגימה של ידע נלקחה על ידינו מיד.
באשר למנדלשטם ופסטרנק, תמיד היו בעם היהודי אנשים בולטים שמסיבות כלשהן בחרו דרך אחרת בדת. אלכסנדר מן, אנטולי ניימן, ברודסקי… ויחד עם זאת הם בחרו בדרך אנטי-סובייטית – הקרובה ביותר, דרך הסובלנות הנוצרית, אבל בכל מקרה זו הייתה התנגדות למערכת. הנה הזכרת את אוליצקיה – אבל אז כדאי להזכיר גם את הסופרת בת דורה דינה רובינה. או, מהצעירים, לינור גורליק, שעבורה היהדות הייתה ונשארה משמעותית מאוד. נדמה לי שבחירת הדרך בדת – זה סיפור אישי מאוד. אבל בשום אופן לא תופעה. פשוט חוסר ידע מוחלט, קריאה שגויה של העולם היהודי, שדור זה של סופרים היה מנושל ממנו, כי הם לא הכירו אותו. בעוד שסופרים מתחילת המאה ה-20 – כמו ז'בוטינסקי – לא היו מנושלים ממנו. ולכן הבחירה הייתה שונה לחלוטין. והספרים היו אחרים. אגב, בדיוק בשביל זה עובדת קרן "גנסיס" – כדי לשחזר את הקשר החי עם העולם היהודי. אז גם הכיוונים ישתנו.
פעם יצא לי להשתתף בהרצאה של הרב שטיינזלץ. הוא דיבר בדיוק על התודעה היהודית של יהודים סובייטים ופוסט-סובייטים – ונדמה לי שהוא היה גם קצת מאוכזב מאיתנו. כי הוא זכר את יהודי השטעטל – את היהדות ההיא שהושמדה פיזית, ומעליה הונח אספלט, כדי שלא יהיה נוח לזכור. ההשמדה הפיזית הזו הובילה לכך שלא היה לנו זיכרון. אמיתי, רגיל, ביתי, יהודי. הרי היהדות – זה דבר מאוד משפחתי. מישהו מהקהל שאל את הרב שטיינזלץ: איך אפשר להתחיל לדבר על תודעה יהודית במשפחה לא דתית? והוא ענה: פשוט מאוד – תלו בבית תמונות של אבותיכם. כדי שהילד יבין מאיפה הוא, מאיפה השורשים שלו. אחרי ההרצאה ניגשתי אליו ואמרתי: כבוד הרב, לקהילה שלנו אין תמונות. ראיתי את התמונה של סבא שלי בפעם הראשונה כשהייתי בת 16. גדלתי בתחום המושב, במינסק, אני לפחות בדור הרביעי מינסקאית, אני מיהודים גאים מאוד, כי בגיל 9 נתנו לי לקרוא סיפורי תנ"ך, ובגיל 11 – את אנה פרנק. פשוט לא היו לנו פיזית את התמונות האלה – סבתא עם אמא הקטנה, באותו יום שהפשיסטים נכנסו לעיר, עזבו את מינסק. בלי כלום – סבתא רק שמה בכיס מלחייה כסף ותעודת זהות. הם כבר לא יכלו לחזור. לכן מעולם לא ראיתי תמונות של סבא שלי, ובטח לא של סבא רבא וסבתא רבתא שלי. לא היו תמונות גם במשפחות רבות אחרות – המלחמה לקחה את הזיכרון הפיזי, יחד עם החיים. לקחה את הקשר החי. והיעדר הקשר החי הזה השפיע על כך שהיהדות שלנו הייתה כמעט מדומיינת. מדומיינת על ידינו – כאילו הבנו שאנחנו יהודים, אבל קשר חי נורמלי עם העם הזה במשפחות שלנו היה פחות ממה שהיינו רוצים. הקשר הזה, היהדות הזאת נבנתה על ידינו, נבנתה אינטלקטואלית, ברמת התחושה העצמית. ולקהילות אחרות, במדינות אחרות, זה היה. אחותו של בעלי התחתנה עם בחור ממוצא עיראקי. וכשסבא שלו, שהוא בן 103, יושב לשולחן במהלך סדר פסח, ואומר: את הסידור הזה קיבלתי מסבא רבא שלי, שלפי המסורת, קיבל אותו מסבא רבא שלו – אני מקנאה בטירוף. אבל היהדות המדומיינת הזו שלנו הוזנה – מהרצון שלנו להתנגד. והיא הייתה כל כך חזקה שבנינו על הבסיס הזה מבנה על רציני – רגשי, אינטלקטואלי, קהילתי. לילדים שלנו אין צורך בהתנגדות. לא משנה איפה הם חיים – בישראל, באמריקה, בגרמניה או בברית המועצות לשעבר.
— אבל האנטישמיות הרי נשארה.
— כמובן, האנטישמיות נשארה, אבל זו אנטישמיות אחרת. כל עוד יש יהודי אחד, יהיה אנטישמי – אמרו אנשים חכמים. אבל יהודי שמתייחס ליהדותו כאל דבר מובן מאליו – האנטישמי לא מפריע לו. זו הפררוגטיבה הנפלאה של הישראלים – לא מעניין אותנו איך חושבים האנטישמים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא לשים לב אליהם.
— ומה לגבי אדם צעיר בן זמננו מהמרחב הפוסט-סובייטי?
— קיומה של מדינת ישראל משפיע גם על האדם הצעיר הזה. כשהוא מבין שיש נרטיב משותף, שבו קיים הנרטיב האישי שלו, הוא הופך לחלק לא מאיזו אומה נרדפת, מושפלת, מוכה תמיד – הוא הופך לחלק מאומה, עם, תרבות, ציביליזציה, שמשתרעת אלפי שנים לתוך ההיסטוריה של כל העולם המודרני. עם שורשים במזרח התיכון.
— אנה, ואיך את עצמך הגעת להבנה הזו?
— לפי ההשכלה הראשונה שלי אני מורה למתמטיקה – סיימתי את המכון הפדגוגי במינסק. זמן קצר לפני סיום הלימודים התחלתי ללמוד עברית ומסורת יהודית ברצינות – ובאופן בלתי מורגש הגעתי למסקנה שעליי לעבוד עם ילדים יהודים. זה פתאום הפך ברור לי מאוד: אם אני צריכה לעבוד עם ילדים (ואהבתי לעבוד עם ילדים), אלה צריכים להיות ילדים יהודים. ובעזרת חברים – קבוצה של אנשים נלהבים שהזהות היהודית הייתה חשובה להם, בעזרת הקהילה היהודית, הקמנו את בית הספר היהודי הראשון בימי ראשון במינסק. הוא נפתח ב-1990 והיו בו 270 תלמידים. כפי שאתם מבינים, אז לא היה אינטרנט – כל התלמידים הגיעו אלינו רק דרך רשת השמועות היהודית. תארו לעצמכם: עדיין ברית המועצות לכל דבר – והילדים היו באים לבית הספר שלנו בימי ראשון, וזה הפך לחיים אמיתיים עבורם, וגם עבורנו. הייתי מנהלת בית הספר, זו הייתה תקופה נפלאה. המשכתי לסיים את המכון הפדגוגי שלי, עסקתי במתמטיקה ככל שהיה אפשר – אבל הסיפור הזה הפך להיות הדבר החשוב ביותר עבורי.
אחר כך הגעתי לישראל והבנתי מהר מאוד שאני לא רוצה ללכת ללמד מתמטיקה בבית ספר, ובאיזשהו אופן הדחף לעבוד עם ילדים יהודים עדיין לא דעך בי. עבדתי בתחומים שונים הקשורים לחינוך יהודי – ואז הלכתי לקבל תואר שני. האלמה מאטר הישראלית שלי היא אוניברסיטת תל אביב, בית הספר רקנאטי, התמחות בניהול ארגונים וייצור. במקרה שלי – ניהול ארגונים רב-תרבותיים, כך גם נבנתה התזה שלי. עבדתי במבנים שונים, אבל בסופו של דבר היה לי מזל להצטרף לצוות של אנשים בעלי דעה משותפת. הגעתי לעבוד בקרן ""גנסיס"" לפני חמש שנים, ובכך שילבתי את כל הידע, המיומנויות ואותה הבנה שדיברנו עליה. מה שמעניין הוא שנשארתי עם נקודת המבט של מחנך – אני מסתכלת על העולם, על העבודה עם הצוות, עם אנשים בעיקר מנקודת המבט של איך אפשר להפוך את מה שאתה עושה לחשוב עבור אדם אחר. כנראה שגם החשיבה המתמטית שיחקה תפקיד. הרי מתמטיקה היא לא רק התעמלות מוחית, מתמטיקה היא שפה. כך גם היהדות – היא שפה. כל תרבות היא שפה. ואם תרצו, קוד. והעברת הקוד הזה בשלמותו היא משימה של הדור. נדמה לי שאנחנו לא מודעים מספיק לכך שאנחנו לא עושים מספיק להעברת הקוד הזה. לכן אנחנו מגיעים למצב מוזר שבו ילדים שנולדו בישראל לא מבינים את הקשר שלהם לא לאדמה הזאת, לא למדינה הזאת, ולא לעם הזה.
— במבט ראשון, עם זאת, נראה שהילדים שלנו מושרשים במדינה הזו, הם לא יכולים לדמיין את עצמם מחוצה לה.
— אז בואו נוציא מכאן את הגיאוגרפיה. ונתייחס ליחס שלנו להזדמנות המדהימה שנפלה בחלקנו – להיות רוב בישראל. הילדים שלנו גדלו כאנשים חופשיים, שאנטישמיות בכלל לא מעניינת אותם; בכל מקום שהם נמצאים – הם ישראלים, וזה העיקר. השאלה היא – האם הם מודעים לכך שזה לא מובן מאליו. כדי לחיות במדינה המורכבת הזו, צריך להבין היטב: א) למה אני צריך את ישראל, ב) מה זה ישראל בשבילי, ג) מה הקשר שלי לציונות ולמדינה היהודית. ישראל היא הרי מהות מאוד מעניינת. כשברור לך למה אתה כאן, היא הופכת לחלק ממך. אתה יכול להתווכח איתה, אבל נוח לך בתוך המהות הזו, כי גם אתה חלק ממנה. אבל הילדים שלנו יודעים מעט, מבינים מעט, ומכיוון שהקשר הרופף עם היהדות שלהם בקהילה שלנו לעתים קרובות חסר, אז ברגע שמופיע איזשהו טריגר, קל מאוד לשנות את היחס שלהם למדינה הזו. קרן הצדקה הבינלאומית ""גנסיס"" עוסקת בדיוק בהעברת הקוד השלם הזה. הגעתי לכאן כשסנה בריטבסקי עמדה בראש ""גנסיס"" בישראל – היא זו שיצרה גישה חינוכית רצינית שחודרת לכל מה שהקרן עושה – במדינה שלנו, בכל מקרה. הגישה שלנו היא בדיוק ביצירת קהילה בתוך מערכת הקואורדינטות הזו (יהדות דוברת רוסית והמורשת שלה) על בסיס העבר היהודי, ההיסטוריה היהודית, הבנת התפקיד והאחריות שלנו, יצירת חברה פעילה שמבינה שיהדות – זה לא רק ללכת לבית כנסת, אלא גם לעזור לזולת, להיות חלק מחייו של אדם אחר.
— האם זו לא אוטופיה?
— לא, זה באמת קורה. דבר אחר הוא שהאגדה מסופרת מהר, אבל המעשה נעשה פירור אחר פירור. במהלך 7 שנות פעילות של קרן ""גנסיס"" תמכנו במאות פרויקטים רק בישראל, ופרויקטים לא צומחים מכלום. אנחנו באמת אנשים לא נוחים. המשך טבעי של אותם יהודים קשי עורף. לכן גם הילדים שלנו הופכים לפעילים יותר ויותר, הם יודעים: צריך לקום – ולעשות. ואם נוסיף לזה את ההבנה של היהדות שלהם, הכל יתיישב במקומו.
— אחד הפרויקטים החשובים ביותר שלכם הוא ""תגלית"", שאתם שותפים פעילים ונותני חסות שלו כבר מספר שנים.
— זו שותפות שאנחנו גאים בה. נתחיל בכך ש"תגלית" הוא פרויקט מאוד מוצלח שתפס את היהדות בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 כמו שום פרויקט אחר. הוא קיים משנת 1999, ובמסגרתו מגיעים לישראל עשרות אלפי צעירים מכל העולם מדי שנה – זה, לדעתי, הישג פשוט בלתי רגיל. אם מדברים על צעירים דוברי רוסית, אז מאז שקרן "גנסיס" תומכת ב"תגלית", אנחנו מדברים בממוצע על ארבעת אלפים משתתפים בשנה, שאני הייתי מגדירה זאת כך – נוגעים בישראל. השאלה היא איך להפוך את המפגש הזה, את המגע הזה לחשוב מאוד – כך שהוא ישאיר חותם ולא יהפוך רק למסע של 10 ימים. על בסיס הרצון ההדדי הזה התרחש המפגש של קרן "גנסיס" עם "תגלית". הצענו, מלבד מימון הנסיעות, לשנות ולהרחיב את התוכנית החינוכית. למשל, התחלנו יחד עם "תגלית" להכשיר מדריכים שמלווים את קבוצות הצעירים. זה דבר אחד כשמלווה אותך אדם אקראי; דבר אחר כשמלווה אותך מי שראשית, כבר יודע קצת יותר ממך, ושנית, יש לו יחס משלו לישראל. והתחלנו לערוך סמינר חינוכי שנתי להכשרת מדריכים כאלה. הפרויקט הבא – ייחודי, לדעתי – היה סמינר גנאלוגיה. כיום כל משתתף דובר רוסית ב"תגלית", כשהוא עובר במוזיאון התפוצות (בית התפוצות) את המסלול מגלות בבל ועד תחילת המאה ה-20, מבין בבירור היכן, באיזה שלב הופיעה משפחתו בנהר הזה, איך ובאילו נסיבות הופיע שם משפחתו, איך, ככל הנראה, חיו ובמה עסקו אבותיו. אפילו אם הצעיר הזה הוא ממשפחה מעורבת, אין לי ספק שכאשר הוא פוגש את עצמו בהיסטוריה היהודית, זה לא יכול להשאיר אותו אדיש. את העבודה הנפלאה הזו מבצע מכון הגנאלוגיה "עם הזיכרון", גם הם שותפים רציניים שלנו.
בנוסף, אנחנו מכוונים להבנה שיהודים דוברי רוסית הם קהילה מורכבת. מכל הבחינות. ראשית, מאוד פרגמטית: אנחנו משתדלים להעביר מקסימום מידע דרך המוח. בניגוד ליהודים אמריקאים, קשה לגעת בנו עם "שמאלץ" – רגשנות זולה, במקרה שלנו "שמאלץ" לא עובד. לכן במקרה שלנו צריך לגעת בדברים מאוד רציניים, להכיר ולבנות בסיס של היסטוריה יהודית על ההיסטוריה הקיימת של העולם העתיק. צריך להראות לצעיר דובר הרוסית את החפירות הארכיאולוגיות, את המקומות המשמעותיים בישראל, שיקשרו את תודעתו למה שהוא כבר יודע. למשל, עם ההיסטוריה העתיקה – יוון העתיקה, רומא העתיקה. אבל בה בעת חייבים להראות לו את ישראל המודרנית, את התרבות שלנו, את האמנות שלנו. אנחנו לא מגיעים למצב שבו הצעירים האלה יגידו: ברור, ישראל – זה חפירות ארכיאולוגיות, גמלים ובחורים עם פאות רצים. אנחנו מדינה מדהימה, עם פסיפס מדהים של הכל – אנשים, דעות, טעמים, ריחות, תרבויות. לכן צעירים שמגיעים ל "תגלית", הולכים לתיאטראות, מאזינים למוזיקה ישראלית, נפגשים עם אלה שיוצרים את התרבות הזו. אנחנו תומכים ב "תגלית" כבר כמעט 6 שנים. ובכל זאת, בכל עונה אנחנו משתנים, יוצרים אלמנטים חדשים, בודקים מה עובד, מה לא עובד, כדי לנסות לעשות אפילו טוב יותר, כך שהצעירים דוברי הרוסית האלה יראו שאנחנו רבים, ושהם חלק מהעם היהודי. ביהדות, אם אתה לא מתקדם, אתה לא פשוט נעצר – אתה מתחיל לנוע אחורה.
— האם במסגרת פרויקט "תגלית" ניתן לבקר בישראל רק פעם אחת?
— כן, אבל יש עוד יריד נפלא שמאפשר לא רק להכיר יותר לעומק את התרבות הישראלית, אלא גם להבין: מה אתה יכול לעשות אחרי "תגלית"? הרי בישראל, כך נדמה לי, אי אפשר שלא להידבק. השאלה היא רק כמה זמן פועל ה "וירוס" הזה. אפשר לחזור לשגרה האפורה שלך – ותוך שבוע לשכוח מהכל. אפשר, אם משהו באמת נגע בך, להישאר בתוך מערכת הקואורדינטות הזו. לכן בעולם היהודי קיים פרויקט "מסע", המאפשר לאלה שנתפסו, לבוא ולנסות את עצמם בישראל – לתקופה של בין חודשיים לשנה. בתוך הפרויקט הזה, קרן "גנסיס" גם פיתחה פרויקט גדול ומתוקנן לכל המשתתפים דוברי הרוסית – "מסע ישראלי". בנוסף, אנחנו משתפים פעולה עם ארגונים יהודיים במרחב הפוסט-סובייטי (זה מעין "פוסט-תגלית") – כדי שהצעירים שביקרו בישראל לא פשוט יחזרו ויאבדו, אלא בכל זאת ימצאו את דרכם ביהדות. אתם יודעים, את ישראל אפשר לראות גם בלעדינו – במבט חטוף של עובר אורח. אבל לחלוק את היחס שלך למדינה הזו בלי צוות "תגלית" אי אפשר. אז אלה עשרה ימים אמיתיים שמזעזעים את עולמו של הצעיר.